המשורר אברהם חלפי כתב: "מסע מוצלח לא מסתיים לעולם. הקילומטרים כן. אך הזמן נשאר חקוק בתוכך, הופך לחלק ממך. בסוף המסע אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה. כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה". הערב, אני מבקשת לדבר על הדרך. על העשייה המשותפת שלנו בשנים האחרונות, אבל הפעם לא אעשה את זה באמצעות מושגים מהמדע ואפילו לא מהחינוך המדעי. אעשה את זה כפי שעשיתי במפגש ההיכרות הראשון שלי אתכם, בתחילת 2017, באמצעות נכסי תרבות מתחומים אחרים שגם בהם, בואו נודה על האמת, האנושות הגיעה להישגי

מספרים שב-1921, קצת אחרי שהחל המנדט הבריטי בארץ ישראל, הגיע שר המושבות הבריטי, צ'רצ'יל, לביקור. תל אביב היתה בקושי בת מצווה (תלוי איך סופרים...), וראש העירייה, מאיר דיזנגוף, היה מודאג: כשצ'רצ'יל יעבור לאורך שדרות רוטשילד, הוא יראה בעיקר חול ובתים לבנים בוהקים בשמש. אפשר אמנם לקשט קצת בפרחים ושטיחים צבעוניים, אבל חסרה מאד צמחייה, שמסמלת צמיחה ולבלוב. איך נרשים אותו, את שר המושבות הזה, ונשכנע אותו שיש כאן ישוב מבוסס, תרבותי ומשגשג, כזה שראוי לתמוך בו ולהפוך אותו לבית לאומי לעם

באחד ממאות הפזמונים היפהפיים שהעניק לנו, כתב יורם טהרלב זכרו לברכה - "אנו כמו החולמים אחר השמש". הוא צדק: אנחנו האורגניזם שמתמחה בלחלום - ולעשות. וכשהחלום עוסק במרכיב שמסייע לבנייתה של חברה צודקת, שוויונית וטובה יותר, אנחנו קוראים לזה "תיקון עולם". תיקון עולם נוצר כתוצאה מניווט נכון בין שלושה גורמים: חזון, הדורש את המיטב שבחלומותינו; הגשמתו הנבונה, הדורש את המיטב שבחשיבה ובעשייה שלנו, מתוך תשוקה מתלהבת ובלי חשש לטעות בדרך; ורוח ערכית, של שוויון, כבוד וחירות האדם באשר הוא. זה

"את באמת חושבת שנצטרך את זה?!" ערב נסיעת עבודה משותפת לארה"ב בפברואר 2020, מנהלת קשרי תורמים דאז של דוידסון, שירי, דוחפת לי למזוודה שתי מסכות. "שיהיה", היא עונה. "אומרים שמסתובב איזה ווירוס בעייתי..." פחות מחודש אחרי כן, הווירוס הבעייתי הפך למגפה עולמית – וכולנו מצאנו את עצמנו נכנסים לסגרים ופועלים תחת הנחיות ומגבלות שונות. הזום עבד שעות נוספות, הדאגה לחולים – משפחה, חברים או עובדים – ליוותה כל פגישה. הנחיות משרד הבריאות הפכו למשהו יומיומי שעקבנו ופעלנו על פיהם. צוותים עבדו ס

"איך שיר נולד? כמו הצחוק, זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה" (יונתן גפן, מתוך "הכבש הששה-עשר") במקרה שלנו, לא מדובר בשיר אלא בספר, ואם לדייק - סדרת ספרים, ואף אחד לא תכנן מראש שהוא ייוולד ממש כמה דקות אחרי שפרצה מגפה עולמית שתקעה את כולנו בבית. סדרת הספרים "נסו את זה בבית" של מכון דוידסון נולדה מתוך שילוב משמח של שלושה גורמים: · "סבתא של ספרים" - לפני כמה שנים, הנכדים שלי הבינו שספר זו תמיד המתנה שאני מביאה להם והעניקו לי את הכינוי הזה. כשהגדולה שבהם הגיעה לגן טרום חוב

גילוי נאות: אני מאד אוהבת את דיסני. כשהייתי בת שלוש, הורי לקחו אותי בפעם הראשונה לדיסנילנד. גרנו אז בלוס אנג'לס, וזה היה הפארק הראשון והיחיד בינתיים שדיסני הקים. הפארק עצמו היה עדיין צעיר יחסית, "מרי פופינס" עוד לא קפצה לתוך תמונות מצוירות (מי ידע אז ששנים אחרי כן היא גם תחזור ותצלול למעמקי אמבטיות), ודיסני רק התחיל לחשוב על עולם שלם שהוא יבנה באורלנדו. מהרגע שנכנסתי לפארק, נכבשתי. בכל פינה ומאחורי כל סיבוב המתינו לי הפתעות שונות שעוררו את הסקרנות שלי, את הרצון לבדוק ולנסות ו

אני יודעת שיש לא מעט מעובדי דוידסון ומשתתפי תוכניות שלנו שיצחקו או לפחות יחייכו למקרא הכותרת של הפוסט הזה, ולו רק מכיוון שזו כותרת המתבססת על סיפור שאני משננת – שלא לומר, חופרת - לעצמי ולהם פחות או יותר פעם ברבעון כבר שבע ומשהו שנים: הצורך לשאול בכל יום מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן. אז הפוסט הזה גם הוא יחפור קצת. ראו, הוזהרתם. מי אנחנו – לא מספיק לומר שאנחנו מכון לחינוך מדעי, ואפילו לא די להתגאות בכך שאנחנו הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע; צריך להבין מהי הזהות המקצועית של

"יש לנו רעיון, ונשמח להציג אותו בפנייך בתקווה לקבל את ברכת הדרך." הלבורנטיות המקצועיות של דוידסון ניצבו לפני. הבעת הפנים שלהן היתה נבוכה, ביישנית-משהו. הן מצטיינות בעבודתן, שבדרך כלל דורשת מהן לעבוד מאחורי הקלעים. ניכר שהן לא רגילות להוביל פנייה כזו, גם אם המנכ"לית – אני – תמיד אומרת להן ולשאר העובדים שהדלת שלי פתוחה בפניהם. יש כאלפיים לבורנטיות ולבורנטים במערכת החינוך הישראלית. קבוצה קטנה, מקצועית ומובחרת של אנשים שבלעדיהם, לא באמת אפשר ללמוד מדע מהסיבה הפשוטה שמדע הוא מקצוע

תשעה חודשים. לצד מילים אחרות שכבר מאסנו מלשמוע, כמו "בלתי נתפס", "לא ייאמן" או "יחד ננצח", מתווספת בכל יום ספירת הזמן. זו שאם היו שואלים אותי לפני תשעה חודשים, לא הייתי מעלה בדעתי שתגיע לממדים כאלה. אבל הזמן, כדרכו, ממשיך. שבועיים, חודש, חודשיים, שלושה. חצי שנה. תשעה חודשים. רבים שאלו אותי מדוע מאז ה-7.10, "רגע לפני שבת" שלי כמעט נאלם דום. סוג של שיתוק, שאני עדיין לא באמת יודעת להסביר. יודעת רק שהיום, רגע לפני שנציין תשעה חודשים ליום ההוא וחודשיים לפני שאני מסיימת את דרכי במכ

כשהתעצמו ההפגנות, בימים שלפני סיום שנת הלימודים הקודמת, שאלה אותי נכדתי הבכורה "על מה אנחנו מפגינים". עניתי לה, "על יהודית ודמוקרטית", ונכנסנו לדיון ארוך על המשמעות של שתי המילים האלה, ובעיקר על הרלוונטיות שלהן לחיי היומיום. ילדה על סף ההתבגרות, העומדת לחגוג השנה בת מצווה, ולהפתעתי איש בבית הספר לא חשב שראוי ונכון לעסוק בהם; להיפך - אם כבר, שמעתי יותר מדי פעמים את המשפט האומלל ובעיקר השגוי-מאד מיסודו - "אנחנו לא מערבבים פוליטיקה וחינוך" . למה שגוי? אסתפק כרגע בהסבר בקליפת הא

"מזמן לא המלצת לנו על ספר טוב, אפילו לא הבאת איזו אגדה קצרה שנחשוב עליה," אמרה לי השבוע חברה. "זה יהיה אסקפיזם נהדר אם תעשי את זה," חייכה. לבקשתה, הרי לפניכם אגדה קצרה שתוביל גם להמלצה על ספר. כל אחת/ד מכן/ם מוזמנ/ת לקרוא ולהמשיל לאנשים ולסיטואציה המתאימים לה/ו. צפרדע הבחינה בעקרב טובע בנהר. "הצילי אותי," התחנן העקרב. "שאי אותי על גבך אל הגדה, ואודה לך מעומק ליבי!" "ומי ערב לי שכשנגיע לגדה, לא תעקוץ אותי?" שאלה הצפרדע בחשד. היא כבר הכירה את העקרב הזה, שבהזדמנויות שונות חברות

מעולם לא היה צריך לעשות עלי שום מניפולציות כדי שאקרא. להיפך. במשפחה שלנו, הקריאה היתה משהו טבעי, כמו נשימה. כל כך טבעי, שאפילו כל מה שמתרחש סביבנו היום לא יכול להשכיח מתשומת הלב שלי את אירועי שבוע הספר, שהתחיל לפני כמאה שנה כיום אחד של חג וכבר מזמן הפך לחודש. לכבוד האירוע, זה הסיפור שלי שקשור בו: זה התחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשאשה בשם ברכה פלאי – לימים מייסדת הוצאת הספרים "מסדה" ודפוס פלאי, למי שזוכר שהיו כאלה פעם - יצאה מהספרייה הציבורית הקטנה שלה שבשדרות רוטשילד בת

לכבוד חברי הקואליציה, היושבים ברגעים אלה ממש במודיעין "כי באתם לעבוד בשבילנו" , רגע לפני שאתם ממשיכים לתכנן כיצד אתם עובדים עבורנו, עצרו ושאלו את עצמכם אם אתם יודעים עלינו את הפרטים הבאים - בערך עשר דקות נסיעה ממקום ההתכנסות שלכם, נמצא מוסד המיועד לילדים שהוציאו אותם בצו בית משפט מבתיהם בגלל קשיים מגוונים – של מצב כלכלי, של אלימות, של התמכרויות, של ייאוש. מה בתכנית העבודה שלכם ישפיע על איכות חייהם? כחצי שעה מהמקום בו אתם יושבים, נמצאת שכונה שבה בני נוער מתאספים פעם בשבוע, ב

הבוקר צוטט מנכ"ל האגודה למען הקהילה הלהט"ב, אוהד חזקי, כמי שאמר שזו "הקהילה היחידה בישראל שסובלת מאפליה", ושזה מצב שחייב להפסק. זכינו להיות משפחה שיכולה להרשות לעצמה להתגבר על עיקרי האפליה הזו. זה דרש התגייסות ערכית, פסיכולוגית, כספית וחברתית. זה לא תמיד היה פשוט ולעתים דרש מאתנו כוחות נוספים, ואלה נמצאו לנו מתוך האהבה והתמיכה שלנו. אנחנו הצלחנו, אבל רבים אחרים לא. כמו כל אפליה, אפליית הקהילה הגאה היא אפליה שהרוע הנלווה אליה מעורר בי פחד הנובע מהידיעה שיש מי שעלול לנסות לפג

הפתעה – ואולי לא: אני שמחה שסמוטריץ' אמר את דבריו. אל תטעו: אני לא שמחה על המהות שלהם, אלא על עצם אמירתם. אף אחד לא יוכל להתלונן ולומר, לא ידעתי, לא העליתי בדעתי, לא לקחתי ברצינות. לא אחרי שהאיש אמר בדיוק נמרץ את מה שהוא מבקש. הדיון סביב השאלה האם בימי דוד ושלמה המדינה התנהלה לפי חוקי התורה הוא לא פחות ממגוחך, מכיוון שהוא לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא כוונת הדובר לימינו אנו, וזו ברורה וצלולה ונאמרה בראש חוצות ובלי להניד עפעף, בעזרת השם וישתבח שמו. אם כל הסימנים הקודמים – היחס ל

.ביקשו ממני השבוע לבחור אשה שמעוררת בי השראה, התלבטתי לא מעט. ראשית, מכיוון שיש לא מעט אנשים – נשים וגברים כאחד – שהם מעוררי השראה בעיני. זה לא עניין של מגדר, זה עניין של התפתחות ערכים ויישומם לכדי דרך חיים. ובכל זאת, ביקשו. ניסיתי לבחור. הראשונות שחשבתי עליהן היו בתי ונכדותיי. נשים שמהרגע שנולדו, מעוררות בי השראה, יצירתיות וסקרנות. זכותן להתבונן אל עתיד המציע להן מגוון אפשרויות לבחור ולנווט מתוכם את חייהם, היא זכות חדשה יחסית. זכות זו מעוררת בי התרגשות והתלהבות המניעים אותי

אני לא חושבת שמישהו יופתע לקרוא שאחת מדמויות המפתח בחיי היה וולט דיסני. מגיל שנתיים ואילך, פעם בשבוע, הייתי מתארחת אצלו. העובדה שזה נעשה דרך מסך של טלוויזיה ממש לא שינתה את העובדה שהיה ברור לי שהוא מדבר אלי באופן אישי, כמו אל שאר האורחים שהיו סביבו. בעיני, האורחים בתכנית שלו היו הכי מגניבים: הדמויות המצוירות מהסרטים שלו היו מנהלים אתו שיחות שלמות, פרטים מתוך תופעות טבע היו מקבלים פתאום קול, יצורים חיים מעניינים היו חושפים את סודותיהם והכל התחבר לשלל סיפורים מעניינים. ביקור בד

בנאום ההכתרה שלו ב-1994, אמר נלסון מנדלה את הדברים הבאים: "כל אחד מאתנו שואל את עצמו: מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר. למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?..." לא מזמן, הקשבתי לפאנל מומחים שעסקו בשאלה הבאה: כיצד נזהה שמשהו, העומד לפנינו, הוא יצירת מופת? כל המומחים בפאנל היו אנשים יצירתיים מאד, בעלי הישגים מרשימים בתחומם והכרה בינלאומית רחבה. לאכזבתי, כל מה שהיה להם לומר היה תשובות צפויות ונעדרות השראה, הניתנות לסיכום במשפט היבשושי "יצירת מ

השבוע שוב התפרסם שחרדים דורשים ממוזיאון הטבע להסתיר את האבולוציה. אחד מנציגיהם-עלי-תקשורת הביא לכך שלוש סיבות מרכזיות: מוזיאונים הם גוף ציבורי והם ממומנים מכסף ציבורי, ולכן יש להנגיש אותם לכולם מבלי לפגוע או לגרום לכך שקבוצה מסוימת לא תוכל להגיע רק בגלל שמה שמוצג שם מנוגד לתפיסותיה. התיאוריה הזו פוגעת ברגשות החרדים. הם לא מאמינים באבולוציה. נא להתחשב. ולבסוף, בדיוק בשבוע שבו אנחנו מציינים את שבת בראשית, ראוי ונכון לדבר על כך שאין לבלבל את ילדי ישראל, הוריהם וסביהם עם תיאוריות

"תנסי רגע להתעלות מעל ההיבט האישי," אמר לי מישהו אתמול, כשחוק הפונדקאות שעבר בכנסת שוב לא מאפשר לכל אדם באשר הוא להקים משפחה. זה, אולי, עיקר הבעיה. כי אנחנו רוצים להיות הורים לא בגלל שחוק כזה או אחר אומר לנו לעשות זאת, אלא בגלל שזה בראש ובראשונה הביטוי הכי אישי, אנושי ובסיסי של הגשמה ואושר שיש לנו כבני אדם. כשבני ובן זוגו החליטו שהגיע הזמן להקים משפחה, הם החליטו לעשות זאת באמצעות תהליך פונדקאות. הייתי מאושרת שהיכולת האנושית בתחומי המדע והטכנולוגיה הגיעה למידת התפתחות כזו, שכמ