"חינוך צריך להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לכיתה!" ( מורה בהשתלמות מורים למדעים) "חברים, הדיון כאן צריך לעסוק בהוראת המדעים בלבד. תשאירו את הפוליטיקה בחוץ" (אנשי חינוך בקבוצת ווטסאפ). "בתי ספר אינם זירה למאבקים פוליטיים" (שר החינוך) כבר שנים שאני מתווכחת עם משפטים מהסוג הזה; כי מה שצריך להשאיר מחוץ לכיתה אינו פוליטיקה , אלא אינדוקטרינציה , כלומר: העדפה מסוימת של אג'נדה פוליטית כלשהי . פוליטיקה היא האמנות והמעשה של ניהול חיי הציבור והחברה, והיא מתקיימת בכל רמה – ממדינה שלמה ועד

אין ולו איש מקצוע אחד - אחד! - ראוי לשמו שעוסק בחינוך בישראל שהופתע השבוע מהתוצאות של ילדינו במבחנים הבינלאומיים. אפילו מההפתעה-כביכול כבר לא הופתענו. אני גם לא אופתע כשהדברים יירדו מסדר היום תוך זמן קצר, והשיירה תמשיך כבעבר. כי הכתובת לא היתה סתם רשומה על הקיר, היא נזעקת כבר שנים בכל מקום אפשרי. אבל כדי לשמוע זעקה, צריך להיות מוכנים גם להקשיב לה. ולא, אין לתוצאות האלה שום קשר לקורונה, לסגרים, לבחירות, ובטח לא למלחמה - המבחן הזה נעשה לפני שהיא בכלל פרצה, וגם במדינות אחרות הית

"רגע, תסביר לי שוב," ביקשתי מהאורח שהגיע אלינו מאחת ממדינות אירופה (למען הסר ספק, הוא לא מפינלנד ולא ממקום עם חינוך יוצא דופן. סתם מדינה רגילה עם חינוך רגיל). "המדינה החליטה מהו בסיס המקצועות והתכנים שכל התלמידים חייבים ללמוד," חזר ואמר בסבלנות. "אלה קורסי חינוך יסודיים שהם חובה לכולם. על כל השאר, כל בית ספר מחליט בעצמו." וואו. המדינה אשכרה מחליטה על חינוך יסוד ואפילו אוכפת אותו, לצד זה שהיא משאירה גמישות לכל השאר. "טוב, אנחנו מדינה עם המון מהגרים," הוא מיהר לומר כשקרא לא נכו

השנה הוקמה במשרד החינוך מערכת גפ"ן, המייצגת רעיון בסיסי נכון: לתת למנהלי בתי ספר יותר סמכות פדגוגית, מלווה בגמישות תקציבית מסוימת, לבחור מתוך מאגר נתון וידוע אחוז מסוים של תכנים ופעילויות לתלמידיהם. זה רעיון יפה, כל עוד הוא מתבצע בחוכמה. הדוגמא הבאה, אחת מיני רבות, לא מעודדת. בהרבה מאד תיכונים ברחבי המדינה, אין בנמצא מורה לכימיה. או שאין די תלמידים המעוניינים ללמוד כימיה כדי להחזיק מורה, או שאין ציוד, מעבדות ולבורנטים, הנדרשים כתנאי ללמוד כימיה. כתוצאה, תחום דעת בסיסי ונדרש

"את בטוחה?!" שואל אותי כמעט כל מי שאני מספרת לו. "בטוחה," אני עונה, למרות שגם בעיני זה עדיין נשמע מופרך. "מאז 2019, משרד החינוך מחזיק בתקציב הגבוה ביותר מבין משרדי הממשלה. רמת הביצועים שלו, לעומת זאת, היא נמוכה להחריד. מפעל כה כושל היה נסגר מזמן. " "לא יכול להיות," מגיעה התגובה הצפויה. "זה משרד הביטחון." "תבדקו בעצמכם," אני עונה. "תקציב המדינה מפורסם במלואו באינטרנט, שקוף לעיני כל." "עזבי, זה בטח בגלל שכל הכסף הולך לחרדים," הטיעון הזה בדרך כלל מגיע בשלב כלשהו. "לא," אני עונה.

מפסגת הר משה שבדרום סיני, המדבר נראה צופן סודות של הבטחה. אפשר לעמוד שם ולדמיין את בני ישראל מסתדרים שבטים-שבטים במרחבים שלמרגלותיו, שבט-שבט סביב דגלו, אוהל המועד במרכז והכול מאורגן בסדר מופתי. השקט המדברי, הארגון הקפדני והמדויק המופיעים בפרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", יופר על ידי הטרוניות והטענות המתבכיינות של דור המדבר, דור סוער ומלא מתח שיימשכו לא פחות מ-40 שנה. הטרוניות והכעסים יפריעו, לעיתים עד כדי אלימות; אבל הם לא יעצרו את התהליך. מעשית, אין שום צורך ב-40 שנה כדי להגי

עשרים וחמישה מורים מובילים למדעים מתבוננים בי. זה השיעור הראשון בהשתלמות, ואני מבקשת מכל אחת ואחד מהם לתאר מהו הדבר המרכזי שבו הם עוסקים. "אני מלמדת כימיה", אומרת אחת. "אני מלמד מתמטיקה", אומר שני, וזו שאחריו מצהירה, "אני מלמדת מדעי המחשב". אני מקשיבה בשקט. בסיום הסבב אני אומרת להם, "זה יפה, אבל ממש לא מדויק". במבטיהם יש סימן שאלה. "אתם טוענים שאתם מלמדים מקצועות ", אני ממשיכה, "אבל האמת היא שאתם מלמדים אנשים ". ואז אני משלימה, "ואם זה כך, אפשר לעשות צעד נוסף ולהסכים שבמקום ל

"אמא, השנה אני רוצה ללמוד לנגן!" הכריז בן הזקונים לפני למעלה מעשור. שלחתי בו מבט חושד. מצד אחד, לבי מיד התמלא שמחה: הנה, סוף כל סוף אולי יצליח לי, יש ילד אחד שלי שרוצה לנגן גם אחרי גיל עשר בלי שזה יהיה חוג שאני שלחתי אותו אליו אלא משהו שבא ממנו. מצד שני, אני למודת ניסיון מר. הרשו לי להסביר: מי שמכיר אותנו יודע שמוסיקה על כל סוגיה היא מרכיב חשוב מאד בחיינו, בין אם זו שירה, נגינה או האזנה, בין אם מדובר במוסיקה קלאסית, ג'ז או זמר פופולרי. כשהגדולה היתה בכיתה א', שלחתי אותה ללמו

לו הייתי מדברת עם שרת החינוך, הייתי אומרת לה שתשים לב לכך שהקורונה היא תרגיל מצוין בהוכחת חשיבות ההתנהלות בחיים בכלל, ובחינוך בפרט, על פי עקרונות האבולוציה. הנה מדוע, בקצרה: המגפה מכריחה אותנו להסתכל ישירות בעיניים של מצב שאנו מודעים לו כבר שנים, אבל מנסים עדיין להתכחש לו בכל הקשור לחינוך: ההבנה שאנו חיים בעולם בו אנו נדרשים להתאים את עצמנו במהירות לשינויים, הנעים על פני רצפים - בין פתוח לגמרי לבין סגור לגמרי; בין חולים לבין בלתי מחוסנים; בין המוכר לבלתי ידוע; ועוד. כדי

"בחינוך, לעולם יהיו אנשים שהם שם כי הם לא יכלו להיות בהייטק. לכן חשוב שאנחנו נהיה בכיתות, כדי שיהיה לילדים מודל לחיקוי ולמה לשאוף," אמר השבוע איש הייטק אחד, חבר בקבוצה המתכננת תהליכי חינוך. הוא אמר זאת בהתייחס לתכנית החדשה של משרד החינוך ומשרד החדשנות, לפיה "יכשירו ילדים כבר מגיל הגן למקצועות ההייטק." כך, בהבל פה מזלזל, נרמסה חשיבותם של המורים כולם, בוטל מעמדם, ולמעשה הועבר מסר שאת תכנון והובלת החינוך יש להפקיד בידיהם של אנשי הייטק (זו לא אשמתו, אחרי הכל הוא הוזמן להיות חבר ב

לפני כמה ימים התפרסמה ידיעה, לפיה ישנה כוונה לפתח שיתוף פעולה חדש בין שני משרדי ממשלה: משרד התחבורה והמשרד לאיכות הסביבה. זו היתה ידיעה קטנה, צדדית, שנדחקה לשוליים. בהנחה שהיא נכונה, היא מעידה על רעיון מהפכני כפול ומבורך עד מאד: הרעיון שייתכן שיתוף פעולה מקצועי וענייני בין שני משרדי ממשלה; והרעיון שבכל פעם שמתכננים להעביר נתיב תחבורה כלשהו, זה ייעשה מתוך חשיבה מערכתית המתחשבת בצרכי הסביבה. אם נמשיך בקו המהפכני הזה, יש שיתוף פעולה נוסף שאני מבקשת להציע: בין שרת החינוך לבין שרת

שבוע ברחבי אוגנדה מגלה מדינה ירוקה, שופעת מים, בעלי חיים ובעיקר אנשים מקסימים, נעימי הליכות, רגועים ומסבירי פנים. למעלה מ-75% מהאוכלוסייה צעירה מגיל 50, הילודה הממוצעת היא בין ששה לשבעה ילדים במשפחה, ובתי ספר נמצאים בשפע. כמו במקומות רבים אחרים בעולם, היה קל לזהות את בתי הספר. מבנים חד קומתיים ארוכים, שדלתותיהם פונות בדרך כלל לרחבת חצר גדולה. במדינות רבות באפריקה הקירות החיצוניים של בתי הספר משמשים כמקור להרחבת הידע. כך מוצאים עליהם ציורים של מערכת השמש, של מפות העולם, של גוף

איך שלא נסתכל על זה, אנחנו חיים פה יחד. זה בכלל לא משנה אם אנחנו אוהבים את זה או לא, אם היינו רוצים שיהיה כך או אחרת. כבר עכשיו, ולא רק ביום שאחרי, ראוי להרים את הראש מתוך הזעם וההרס ולהבין שמה שלא יקרה, כולנו פה. עכשיו ואחר כך, אף אחד לא ייעלם, אף אחד גם לא מתכוון ללכת לשום מקום. זו המציאות שלנו. מדינה העשויה גוונים, שמבקשת ליצור מעשה טלאים מפיסות אריג מסוגים שונים. צבעיו ומשמעותו של מעשה הטלאים הזה, תלוי רק בנו. רק אנו ומעשינו יחליטו אם יהיה זה מעשה טלאים רווי פחד, זעם וברי

כשהייתי בכתה יא' נדרשנו לבחור שאלה או נושא שמעניין אותנו באופן אישי ומיוחד, לחקור אותו ולכתוב עליו משהו שנקרא "עבודה שנתית". זה היה בגימנסיה הרצליה והעבודה הזו היתה דרישה של בית הספר, לא של מערכת החינוך – משרד החינוך עוד לא חשב אז על המושג "עבודות גמר". את הרעיון המציא מנהל הגימנסיה דאז, ד"ר כרמי יוגב, ו"העבודה השנתית", שם שגם אותו המציא יוגב ושנועד להעביר את המסר שמדובר בעבודה מעמיקה שדורשת זמן, היתה בגדר חובה. הנושא, כך אמרו לנו, הוא לחלוטין לבחירתנו, כל עוד נבחן מקורות רבי

מה עושה ילד שנולד למשפחה שמתעניינת בנושא הקול ותכונותיו, שהתמודדות עם חרשות היא חלק מהוויית הסביבה שלו, שבגיל צעיר רובוט מכני שמשמיע קול מלהיב אותו, ויותר מכל זה - שהצורך להמציא ולהמציא עוד ועוד בוער בכל נימי נפשו, עצמותיו ומוחו הקודח? ממציא משהו שישנה את העולם. בפעם הראשונה שזה קרה, זה היה מחדר אחד לחדר אחר, ושימש להזעקת עזרה לאותו ילד שגדל ושפך חומצה על בגדיו. הוא נזקק לעזרת שותפו, והשתמש בהמצאה חדשה שלו כדי לקרוא לו. זה היה לפני 145 שנה בדיוק ומאז, המשפט הבודד שאמר אלכסנדר

אייכה, שואל אלוהים את אדם המתהלך בגן עדן. זה לא בגלל שאלוהים לא יודע. זה בגלל שאדם לא יודע. סיפור קצר שאני אוהבת לחזור עליו מספר על רב שהתהלך בעיירה כשלפתע פגש אותו שוטר. השוטר כיוון אל הרב את נישקו ושאל: "מי אתה ומה אתה עושה כאן?" הרב לא התבלבל והשיב לשוטר בשאלה: "מי משלם לך וכמה?" השוטר, מופתע, השיב: "מזכיר העיר, 20 רובל בשבוע". הרב הישיר אל השוטר עיניים ואמר: "אני אשלם לך 30 רובל בכל שבוע אם בכל יום תשוב ותשאל אותי, מי אתה ומה אתה עושה פה." במילים אחרות, כל אחד מאתנו, בכל

רגע לפני פתיחת שנת לימודים חדשה - מכתב לחמשת נכדיי (וגם סבים ונכדים אחרים מוזמנים לקרוא) יקרים שלנו, מחר אתם מתחילים שנת לימודים חדשה. התמזל מזלי ואני יכולה ליהנות ולברך מקרב לב על כך שחמשתכם עדיין צעירים כל כך, וגם אם כבר יש כמה סדקים בתמימות ובאמון הטבועים בכם, אלה סדקים של ניסיונות חיים התחלתיים, נורמטיביים, ולא של אירועים יוצאי דופן. עדיין יש התרגשות בקולכם. העיניים עדיין נוצצות, יש בהן קצת מבוכת-ביישנות של ילדים שמבחינים פתאום בזרקור המאיר עליהם. אתם עדיין מתרגשים מהקלמ

כל דיכפין הוזמן להתקבל לעבודה במערכת החינוך, מהגיל הרך ועד התיכון, בלי שיבדקו את עברו, בריאותו הגופנית והנפשית או הכשרתו המקצועית. לא צריך קורות חיים, תואר או המלצות. לא הורשעת בפלילים ולא מתקיימת נגדך חקירה על עבירות מין? מקומך אתנו, בחינוך. העיקר שתבוא, כי צריך מישהו שישמור על הילדים בקפסולות. אין כאן לא כבוד כלפי המקצוע ולא צניעות בפני עוצמת הנדרש כדי להצליח בו. כך מתחיל המסע הקצרצר להתעללות בגנים, לעילגות בתיכונים, לבורות ולאלימות בחברה. כך נראית מדינה שאבד לה הקשר בין חי

מבוסס על מאמר דעה שהתפרסם השבוע ב YNET - קישור בסוף בין שלל ההנחיות המשתנות בכל יום, ורגע לפני שמחליטים אם לסגור או לא לסגור את בית הספר של החופש הגדול, עברה לה בשקט יחסי הודעת שר החינוך על כוונתו להקים ועדה ציבורית שתבחן את צמצום הריכוזיות של משרד החינוך תוך העברת סמכויות למרחבים המקומיים. במדינה שבה היכולת להשתחרר מעודף ריכוזיות ורגולציה ולאפשר לאחרים לקבל או סתם לחלוק קרדיט על מקצוענותם והצלחתם נתפסת כבגידה בשלטון, מדובר במהפכה תפיסתית של ממש. תארו לעצמכם שזה יצליח, חלילה.

במסגרת ההנחיות המומלצות הנוחתות על ראשינו חדשות לבקרים, הכריז השבוע שר הבריאות שמבחנים באוניברסיטאות יתבצעו רק מרחוק. נשים רגע בצד את העובדה שממש, אבל ממש, אין זה מתפקידו של שר הבריאות להחליט ואפילו לא להמליץ על הדרך בה יתקיימו מבחנים באוניברסיטה או בכל ארגון אחר. זו מגמה בעייתית הדורשת תגובה הולמת, המתייחסת ישירות ליחסי הגומלין הנכונים שבין שר כזה או אחר לבין מערכת השכלה כלשהי. אבל במקום להפגין מנהיגות חכמה מול ההנחיות, אחת האוניברסיטאות החליטה להתמודד עם הודעת השר בדרך חסרת