1. לריקוד "בשלטון הכופרים אנו לא מאמינים" צריכה להיות רק תשובה אחת: אנחנו הכופרים לא מאמינים גם בכם ולכן מתנתקים מכם. בכל היבט. לא ניתן לכם תקציבים, לא נממן את החינוך שלכם, לא נבנה ולא ניתן לכם תשתיות, ובעיקר לא נעניק לכם שום שירותי ביטחון או הגנה. תסתדרו לבד, בעזרת השם. אנחנו נסתדר מצוין בלעדיכם, בעזרת עצמנו. זה לא בגלל "שנאת אחים". זה בגלל הצורך ההישרדותי שלנו "הכופרים". זו התשובה שאנחנו זקוקים לה כמרכיב מרכזי בהבראה שלנו. אבל תשובה כזו מצריכה אומץ, שבהקשר הזה בצד שלנו, "הכ

אומרים שערב חג. עוד מעט יבואו הילדים, הנכדים, בני משפחה. קישוטי הסוכה שיצרו הקטנים כבר לפני שבוע עדיין מתנופפים בצבעוניותם, משרים תחושה שיכלה להיות כמעט עליזה. השולחן ערוך, האוכל כבר כמעט מוכן. מנות שמתאימות לצמחוניים, אחרות ימשכו את הקרניבורים, וגם כמה שמותאמות לחיך הילדים ושגם המבוגרים אוהבים לגנוב מהן לעיתים, בהחבא, שלא יתפסו אותם בקלקלת זיכרון הילדות שמעדיף לעיתים משהו פשוט לצד תפארת הטעמים האחרים שמוגשים. משהו לכל אחת ואחד. גם לך. ליתר בטחון, אם פתאום תופיע בדלת. אפילו ש

דברים שאמרתי באירוע לעובדות ועובדי מכון דוידסון, לרגל יום הנשים הבינלאומי - שחל ממש היום: "יום האשה". שר חינוך ישראלי אחד – לא הנוכחי - אמר פעם שאם רוצים להרוג טיפול ברעיון, הדרך הטובה ביותר היא להקדיש לכבודו יום. כך זה נותן תירוץ להתעלם מהרעיון הזה בכל שאר ימות השנה. התלבטתי לא מעט בחשיבה על מה לדבר הבוקר. הלבטים האלה נובעים, לצערי, מהעובדה שגם ביום האשה וגם בכל שאר ימות השנה, יש פשוט מבחר גדול, גדול מדי, של היבטים לא פשוטים הקשורים למצב הנשים, בעולם ובארץ כאחד, שאפשר לבחור

אומרים שהנקמה הטובה ביותר במישהו שהשליך אותך לתחתית הבור, היא ההצלחה. אם זה היה נכון, יוסף יכול היה להיות הנוקם האולטימטיבי בהיסטוריה. לאחר הבגידה הנוראה של אחיו, הבור, העבדות, עלילות השווא, הכליאה, מתוך האובדן והכאב הגדולים הוא הצליח לטפס ולהפוך לאיש החזק ביותר בעולם העתיק. כל חלומותיו התגשמו בזכות עצמו ויכולותיו האישיים. וכשעומדים לפניו אלה שפגעו בו יותר מכל, מה יותר מתבקש מלהפגין מול אחיו הרעבים, המתרפסים, העלובים ובעיקר הבלתי חושדים את מרומי מעמדו והתגשמות כל חלומותיו. נק

(דברים שאמרתי כברכת החג לעובדי מכון דוידסון) אני לא הולכת לדבר היום על חינוך מדעי. אני רוצה לדבר על חנוכה, על חנוכה בישראל, ובמילה אחת – על ציונות. אנחנו שרים "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים." נתעכב רגע על המשפט הזה. נתחיל מהחלק הראשון - ניסים ונפלאות. עד היום, בכל פעם ששאלו אותי מהו נס, עניתי – מדינת ישראל. מדינת ישראל היא נס. כשאני אומרת את זה, תמיד יש מי שמעיר לי שישראל אינה נס, מכל מיני סיבות – כי אנחנו עובדים מאד קשה כדי לבנות אותה, כי אנחנו מקריבים כל כך הרבה כד

התבוננו בציור המלווה את הפוסט היום. לכאורה, מדובר בציור של משהו מאד יומיומי ומוחשי, חלק מהחיים של כולנו: זוג הורים משכיב את ילדיו לישון. האם מכסה את הילדים, האב מתבונן בהם, בידו עיתון מקופל. סיטואציה שלווה של משפחתיות בטוחה ויסודית. התבוננות עמוקה יותר בציור תגלה שהכותרת הראשית של העיתון מכריזה על ההפצצות הכבדות של הבליץ בלונדון. באותה שנייה, כל הסיטואציה מקבלת ממד אחר, כי במרחק לא גדול מאותו חדר שינה שליו - אנשים רבים לא בטוחים שהם וילדיהם יתעורר בבוקר. הסיטואציה השלווה הופ

פרשת "תולדות", לידתם וגדילתם של יעקב ועשיו. הזדמנות להתבונן בסיפורם בראי התקופה. מהרגע הראשון אין להם ברירה, כי הם שניים שחולקים מקום אחד. השלם שהם יוצרים הוא מורכב, ומקומם בתוכו הפכפך. הם מתרוצצים יחד ברחם, ולמרות שכל אחד מהם שונה מהשני, למרות שכל אחד מהם מייצג תפיסת עולם המתבטאת באופי, דרכי חיים, ערכים והתנהגות שונים מאד, כבר מהרגע הראשון אומרת לנו התורה – אל תתבלבלו. הם אמנם שניים, אבל הם ילידי אותה בטן, אותה לידה, אותו זוג הורים. אמנם האחד פרץ החוצה ראשון, אבל השני הוא המ

ערב ראש השנה אצלנו הוא תמיד ערבובייה של רגשות והרהורים שונים. שמחה על השנה החדשה. ציפייה לקראתה. זו הזדמנות משמחת להתחדשות וצמיחה, למרות שמי שמכירים אותי יודעים בוודאות שאני לא מתחברת לשינויים :-) שמחה על יום ההולדת של רועי שלנו - כשהוא נולד בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, הודעתי שיש גבול לכמות הארוחות המשפחתיות שאפשר לעשות בתקופה כל כך קצרה, הקרפיונים ושאר ירקות מוחים ולכן נחבר שמחות ונחגוג לו תמיד בערב ראש השנה. אנחנו עושים את זה כבר 35 שנה (כן יירבו עד 120, אהוב שלנו :-))

פרשת "כי תבוא" נפתחת בתיאור מדוקדק של מה שעלינו לעשות וכיצד מצווה עלינו לחיות ברגע שהגענו לארץ המובטחת. ראשית, אנחנו צריכים להודות על הפרי הראשון. לא הכי יפה, לא הכי מתוק, לא הכי גדול. הראשון. זה שפילס דרך וצמח מתוך כל ההשקעה שלנו, מתוך כל הקשיים שלנו, מתוך ההתאקלמות והעבודה. זה הפרי שמסמל את ההבטחה לעתיד. סיפורי התורה אוהבים להשתמש בסמלי עתיד בהקשרים שונים, והביכורים הם אחד היפים שבהם. מרתק לחשוב שהדבר הראשון שאנחנו נדרשים לעשות בארץ המובטחת, הוא לעבוד עבודת כפיים ולומר תודה

עד יום מותה, סבתי נהגה לנהל שיחות ארוכות עם סבי. זו נקודה מעניינת לציון משתי סיבות מרכזיות: ראשית, סבי נהרג כשסבתי היתה בת 30 ואילו היא זכתה לחיים ארוכים עד גיל 86. שנית, היא דיברה אתו בכל מקום, בכל שעה ובכל מצב. כשהיא דיברה אתו בשעות היום הרגילות, נהגנו בעיקר להתעלם. "היית מאמין שככה הנכדה שלנו דיברה אלי, משה?!" היתה פונה אליו במקום לנזוף בי ומגלגלת עיניים לאיזושהי נקודה בתקרה. אבל את השיחות המעניינות באמת ניהלה אתו מתוך שינה. דיונים שלמים במילים ברורות התנהלו ביניהם, ואנחנו

כשהתעצמו ההפגנות, בימים שלפני סיום שנת הלימודים הקודמת, שאלה אותי נכדתי הבכורה "על מה אנחנו מפגינים". עניתי לה, "על יהודית ודמוקרטית", ונכנסנו לדיון ארוך על המשמעות של שתי המילים האלה, ובעיקר על הרלוונטיות שלהן לחיי היומיום. ילדה על סף ההתבגרות, העומדת לחגוג השנה בת מצווה, ולהפתעתי איש בבית הספר לא חשב שראוי ונכון לעסוק בהם; להיפך - אם כבר, שמעתי יותר מדי פעמים את המשפט האומלל ובעיקר השגוי-מאד מיסודו - "אנחנו לא מערבבים פוליטיקה וחינוך" . למה שגוי? אסתפק כרגע בהסבר בקליפת הא

קורח, אחד שיש לו רולקס על היד ומרצדס במוסך, ממורמר וכועס וטוען שהוא "ישראל השנייה" בעוד משה ואהרון "מתנשאים". מקופח, הוא אוסף קבוצה של מקופחים נוספים, ויחד הם יוצאים חוצץ כנגד הסדר הקיים. בתחילת הפרשה מוזכר איש בשם און בן פלת כאחד המתמרדים. זו הפעם היחידה שהוא מוזכר, ואז שמו לא נכלל ברשימת המתקהלים נגד משה ואהרן בפתח אוהל מועד. האגדה מספרת שהוא ניצל מבליעה אל בטן האדמה בזכות אשתו, שהבינה מראש לאן המרד הזה מתפתח. מה עשתה? כשבאו קורח וחבריו לקרוא לו, התיישבה בפתח וגילתה ראשה. ק

מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? משהו שחלמתם עליו, חיכיתם לו, רציתם להגשים אותו - ואז, עשיתם זאת? אלה הביכורים שלנו. לא הפרי היפה ביותר, המוצלח ביותר ואפילו לא הטעים ביותר: הראשון. נקודת ציון בהווה שממנה מתקדמים לעתיד. יש בהם משהו משכר, בכל "הראשונים" משמחי-הלב האלה. הם כל כך נוכחים, שעוצמת ההווה שלהם נחקקת בנו. זיכרון הברזל שלי לא תמיד עובד לטובתי, אבל בזכותו אני זוכרת כל פרט ופרט של הביכורים המשמעותיים של חיי. מקום, ריח, מועד. מי ומה היה שם אתי. דפיקות הלב, השמחה ו

זאת היתה הפעם היחידה שבה ראיתי את אמא שלי בוכה. כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי ילדה וגרנו בארה"ב. הורי עבדו אז בקונסוליה הישראלית, אני למדתי בבית ספר יהודי. זכורים לי היטב המתח וההכנות – הקהילה היהודית, בהובלת הקונסוליה, התכוננה לכך שהמצב בישראל יהיה כה חמור שיהיה צורך לפנות ילדים מהארץ להצלה בארה"ב. אני אפילו זוכרת כמה ממילות הקוד שהשתמשו בהם אז – "ישראל לא צריכה יותר נעליים" הודיע אבי בשמחה יומיים אחרי פרוץ הקרבות, ולמיטב הבנתן של אוזניי הצעירות המשמעות היתה שישראל מנצחת. וא

לך תסביר את מה שקורה כאן לאנשים החיים באירופה ומגיעים אלינו בימים אלה לביקור ראשון. ההסבר הפרקטי - לוודא שיודעים היכן המרחב המוגן, לא לצאת ממנו לפני הזמן, לא לעמוד ולצלם את היירוטים גם אם הם רואים ישראלים עושים זאת, לעצור בכביש כשיש אזעקה גם אם אתם באמצע נסיעה ומה לעשות - כל זה לא מובן ללא ההסבר המערכתי על המצב הפוליטי, המדיני, האזורי. נו, בהצלחה לנו. לא פלא שהמבט העיקרי שראיתי בעיניים שלהם היה קודם כל מלא שאלות, ואז תוהה, מתבלבל ולבסוף מרוב ניסיון בלתי אפשרי להבין, גם מזוגג.

בין נושאיה השונים, פרשת "אמור" מונה את חגי ישראל. הזדמנות מצוינת להפוגה נוסטלגית שאין מאחוריה שום התחכמות. רק זיכרון. כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, בשבוע הראשון של כל שנת לימודים, ידעתי שכל מורה תודיע איזו מחברת צריך לרכוש כדי ללמוד את המקצוע עליו היא אחראית. מורה אחת רוצה שנרכוש מחברת עם 10 שורות, אחרת רוצה דווקא מחברת עם 14 שורות, שלישית רוצה בכלל קלסר. המורה לאנגלית תמיד דרשה מחברת עם שורות מיוחדות. מחברת תווים נדרשה לשיעורי מוסיקה – אז עוד לימדו מוסיקה בכל בית הספר – ו

טוב, על זה אומרים ביידיש צחה שאנחנו מתכננים - ואלוהים צוחק. הרבה דיונים עדיין מתקיימים על טקסי יום העצמאות ויום הזיכרון השנה. יש כאלה המבקשים את שמחת או מחאת ההמונים, כל אחד לפי מקומו. בשנה שבה הדאגה לעתיד אופיה של המדינה גוברת כמעט על כל רגש אחר, הרגשנו שאנחנו רוצים דווקא להתכנס פנימה לרגעים של הרהור, דיון וקהילה קרובה. החלטנו לציין באופן אחר את הקמת מדינת ישראל ועצמאותה. תכננו לא לצאת לחגוג בבמות. בעינינו, זו לא העת לחגוג במשואות, ריקודים או מופעים כאלה ואחרים. במקום זה, זו

כמה פעמים קרה לכם שרציתם לספר משהו, והדבר הראשון שעשיתם היה לתהות: "אבל מאיפה להתחיל?"... סופרי התורה בחרו להתחיל מ"בראשית ברא אלוהים". אותו רגע ראשון בו, לפי סיפור הבריאה, אלוהים ברא את העולם על כל מרכיביו. בבחירה הזו יש משהו שדורש מאתנו ללמוד ענווה ולהיות צנועים: הסיפור לא מתחיל בנו, אלא בכל האחרים. בשום מקום בפרשה לא נרמז שהעולם נברא עבורנו, להיפך: "ויקח ה' את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" – מפסוק טו' בפרק ב' אפשר להסיק שאלוהים ברא עולם מניב ויפהפה ואותנו ברא כדי לעבוד

תארו לעצמכם שאתם צריכים להכין סרט הדרכה המסביר כיצד להשתמש באופן יעיל במחשב שלכם. נסו לדמיין את התסריט הבא: - גבר מבוגר, עורו הכהה מאד מעיד עליו שהוא ממוצא אפריקאי. יש לו זיפי זקן. הוא לבוש בגדים קצת בלויים, כאלה שבגלל משקלו העודף-משהו נראים כאילו הם לוחצים עליו. ברור שהם נתפרו במאה שעברה. הוא מביט במסך מחשב ונראה אובד עצות. לידו מופיע לפתע גבר צעיר, לבן, אתלטי, גבה קומה ולבוש למשעי. איך שרה קירל? כולו קומפלט מיליון דולר. "אל תדאג, אבא'לה " אומר הגברבר הצעיר לגבר המבוגר

יפה לנו להיערך לסיומה של שנה ותחילתה של שנה חדשה אחרי שבת בה קראנו בפרשת ניצבים. אל תטעו בפרשת ניצבים: היא אמנם פרשה קצרצרה, אבל חשיבותה מרקיעת שחקים. בפסוק אחד קצרצר, היא נותנת לנו את עמוד הענן והאש שלאורם מתנהלים חיינו, גם אם אנחנו לא מודים או אפילו מודעים לכך: " העידותי בכם היום, את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים ". אין שמים ללא ארץ, אין חלום בלי מציאות, אין ברכה ללא קללה, בכל משבר יש הזדמנות, בכל הזדמנות יש מקום למשבר. זו המשמעות המדויק