רגע לפני שבת: שיחות בחדר המיטות
עודכן: 20 במרץ
עד יום מותה, סבתי נהגה לנהל שיחות ארוכות עם סבי. זו נקודה מעניינת לציון משתי סיבות מרכזיות:
ראשית, סבי נהרג כשסבתי היתה בת 30 ואילו היא זכתה לחיים ארוכים עד גיל 86.
שנית, היא דיברה אתו בכל מקום, בכל שעה ובכל מצב.
כשהיא דיברה אתו בשעות היום הרגילות, נהגנו בעיקר להתעלם. "היית מאמין שככה הנכדה שלנו דיברה אלי, משה?!" היתה פונה אליו במקום לנזוף בי ומגלגלת עיניים לאיזושהי נקודה בתקרה.
אבל את השיחות המעניינות באמת ניהלה אתו מתוך שינה. דיונים שלמים במילים ברורות התנהלו ביניהם, ואנחנו נהגנו לעמוד מחוץ לחדר השינה שלה ולצותת. זה היה משעשע למדי, שעשוע שהפך לצחוק של ממש ברגע שהיתה מתעוררת ומכחישה שדיברה מתוך שינה. לא היה לה שום זיכרון מהשיחות האלה. העובדה הזו היתה עבורנו מטעם מיוחד שעשינו בו שימוש כמעט מתעלל, שהיא תמיד סלחה לנו עליו. ככה זה בין סבתות ונכדים.
זו גם הסיבה שכשהתעוררנו לילה אחד לקול זעקותיה, לא התרגשנו יותר מדי. בעיקר רטנו שהיא שוב מפריעה לנו לישון.
"גנב! אתה גנב! תתבייש לך! תתבייש!" זעקה וקפצה מהמיטה לכיוון החלון.
אבי מיהר להרגיע אותה, אבל היא התעקשה שהיה גנב ושבגלל שצעקה עליו שיתבייש, הוא אכן בוש ונכלם, וברח.
אבי שוטט אתה ברחבי הבית, הראה לה שאין איש ודבר לא חסר, אמר לה שזה כנראה היה חלום ואז השיב אותה למיטתה להמשיך לדבר עם מי שתרצה. ליתר ביטחון, סגר את דלת חדרה כדי שלא נתעורר שוב.
כולנו חזרנו לישון.
בבוקר, התברר שצרור המפתחות והארנק של אמי, חסרים. אכן היה גנב.
"ואתה חשבת שאני ממציאה," רטנה כלפי אבי. "הגיע הזמן שתבין: מתוך שינה, אני מדברת אך ורק עם משה!"
אתמול התפרסמה כתבה מקסימה ומרתקת בנושא באתר מכון דוידסון. תוך כדי קריאה, נזכרתי בסבתי דוברת-השינה ובחוויות שהתופעה הזו זיכתה אותנו בהן.
תופעת הדיבור מתוך שינה עדיין מככבת, בקרב גדולים וקטנים כאחד. זה כנראה לא ישתנה, אבל דבר אחד ברור לי:
גם אם נזעק מתוך ערנות מוחלטת, הגנבים כיום כבר ממש, אבל ממש, לא מתביישים.
תגובות