וּמָה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי, אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? לֹא דָּרַשְׁתִּי שֶׁיֶּחֱצֶה אוֹקְיָנוֹס בַּדֶּרֶךְ אֶל שְׂפָתַי. אֶת הַשָּׁקָתָן שֶׁל אֶלֶף סְפִינוֹת, פָּנַי לֹא חָמְדוּ. סִימָנֵי הַחֶבֶל שֶׁשָּׂרְטוּ בְּצַוָּארוֹ לֹא הָיוּ גְּלוּיִים לִי עֵת הִגִּיעַ נוֹשֵׂא טֶנֶא שֶׁל כְּזָבִים. וְהַיָּם רֵיק וּמְיַבֵּב כְּרֶחֶם שֶׁנִּטְּלוּ מִפְרָשָׂיו. טָפְרֵי עֵץ שֶׁנִּתְּזוּ מִסּוּס תַּרְעֵלָה רוֹחֲשִׁים לְרַגְלַי. פְּנִינֵי מַעֲמַקִּים רְחוֹקִים דּוֹרְשִׁים אֶת ע

*פרשת "בחוקותיי". לעת דמדומים, עמוד אש מול עיניי זקור אל פני המחנה – וחרב אותותיי, שלופה. כי אני תוצרת הארץ הזאת. תנובת האביונים, שארית הארבה, ניצולת מכת בכורות. בולעת חרבות, חומדת שמש ממיסה, מפליאה בנדרים. ברם, עמוד ענן לא היה לי. אד דל ליחך את עקבי, מכסה בקושי את קרסולי. מי אפסיים העפילו ושטפו את פסגות מאוויי בזכות אנומליה. חטאיי נכתבו בעט ברזל, מזבחותיי נחרשו בציפורן שמיר על לוח ליבי. אש תמיד צילקה את מצחי, מטביעה את יגון המסומנים החשוף לשטף פנסם של גנבי הלילה – – ושרית

לתלת פורענותא נועדנו. חד היה טיפת חלב על שפתיך, הן טרם למדו לשאול ותשובה, איך תהיה בם. תרי התנפץ לשש מאות ושלושה עשר רסיסי תיבת המטות במסענו. והמדים שעליך היו עול תורה ומצוות שנטלתי עלי בדמי תומתך. בתלת, לא נעמוד. (יולי 2014, צוק איתן)

כי תבוא אל ספי, אבנים שלמות בכליך, בחן היטב את שביליי ההדורים שהמתינו לאבק הדרכים של רגליך, כמו לטנא נושא ביכורים. כי תבוא אל חדרי, לובש קלע של מור, נושא שי, זהב עטרת ומנחה, קינמון וגם זית יהיו בפיך מזמור, ותזהר אז בשמן המשחה. את שלל תשורותיך הסר-נא בפתח, על הסף, על האדן, בין כתלים. כך תבוא למשכן, לסייר בו לבטח, בלי מוסרות, בלי מורא, בלי כבלים. וכשתבוא אל תוכי, פריחת דמע ויופי תינשא על כנפי השכינה. עירום ועריה, שלמים ללא דופי, אז נחנוך את זרי הדפנה.

יום זיכרון. כאילו בשאר הימים, הזיכרון חסר. כמו לא היו השמים עצמם מלאים במבט, או לא היה החדר מואר באושר ההוא, הקצרצר. וגדם הקיום, שהיה בקושי חצי שאיפה בנשימת הזמן, ממשיך לתופף בכאבי פנטום על קירותיי. יום זיכרון. כאילו לא הייתה בנו החמצת האין, רק שמחת ההיות.

הרגליים על הקרקע. מוצקות חמקנית. בוהן ואצבעות מגלגלות את גרגרי הרגבים והחול. טיפות שנשארו אחרי גשם נספגות ברווחים שביניהן. כפות הרגלים מדשדשות במי ההבטחה שהשאירה אחריה שלוליות של זכרון ישן, מנחה לחמדנותו הגוזלת של החמסין. הקרסול מתעגל ומוליך שוק וירך, שבמקרה הטוב מתנועעים בבטחון הנכסף אל המקרה השכיח יותר של החסר. הראש בשמים. הוא לא מעסיק את עצמו ברגבים ושלוליות, אינו נותן לערוצים הסדוקים של האדמה להפריע לניסיונות מעופו. העיניים הרעבות מובילות, מבקשות לנער את מוסרות האוזניים,

ומה יש בְּשֵם, עדיין לא ברור. כשם שלא מובן עדיין מה יש בתאריך. מספר מקרי. תעתוע של קביעה אנושית, ותו לא. בסך הכל עוד יום בזרם התודעה. תירוץ נוסף להביט שוב באוויר הרוטט מהבטחה שממתינה. סיבה שלא באמת זקוקים לה להכנע שוב למיתרי האור. הצדקה מלאכותית למשיכת הגעגוע, היה זה היום לפני כך וכך שנים, בוקר של זוהר, כאב מענג. וצריבת המועד שלנצח ייזכר מוציאה אותו מנתיב הזמן הרגיל מציבה אותו על מזבח העקידה, בלתי ניתן למחיקה בלתי ניתן לשינוי בלתי ניתן להשגה.

פֶּנֶלוֹפִּי שִׁכּוֹרָה יוֹתֵר מֵהָאָבִיב. עֵינֶיהָּ גְּבוֹהוֹת יוֹתֵר מֵהַגַּלִּים, עֲמֻקּוֹת יוֹתֵר מֵהַתְּהוֹמוֹת. מֶרְחֲבֶיהָּ שׂוֹחֲקִים לְמֶרְחֲבֵי הַמַּסָּע. הִיא מְחַכָּה שֶׁשּׁוּב יִקְרֶה. מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכָהּ מֵשִׁיב לַקּוֹל הַקּוֹרֵא. מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכָהּ כְּבָר מְרַקֵּד עִם הַחִיּוּךְ הַמִּתְמַהְמֵהַּ. מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכָהּ שׁוֹאֵל מַהוּ הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, שֶׁלּוֹפֵת אֶת לִבָּהּ כְּקַרְסוֹ שֶׁל שׁוֹדֵד. אֲבָל יָדוֹ שֶׁחָפְנָה אֶת עֲקֵבָהּ, וּשְׂפָתָיו

בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְנַשֵּׂאתָ כְּסֶלַע, לֹא נָתַתָּ גַם לִשְׁבִיב מְרַצֵּד שֶׁל גַּעֲגוּעַ לַחֲמֹק מֵהַלֵּב הַקַּר וּלְהָנִיעַ אֶת הָאֶצְבַּע הַקְּפוּצָה. בַּמָּקוֹם בּוֹ לֹא הִבַּטְתָּ לְאָחוֹר, לֹא הוֹתַרְתָּ אַף סֶדֶק שֶיַחְדִיר זַהֲרוּרֵי אוֹר דֶּרֶך חוֹמוֹת דְּבֵקוּתְךָ אֶל הַיָּד שֶׁלִּטְּפָה. בַּמָּקוֹם בּוֹ אֵין לְךָ סָפֵק, לֹא הוֹתַרְתָּ אֲפִלּוּ פִּנָּה עֲבוּר הִבְהוּב קְצַרְצַר שֶׁל תְּהִיָּה, שֶׁתִּצְרֹב סִימַן שְׁאֵלָה וְתִבְחַן אֶת רְסִיסֵי הַחֲלוֹם שֶׁנֶּעְזַב.

* "נחמו, נחמו עמי" בנקודת העומק שבה השמים והים אחוזים זה בזו, צבועים בקשת הזכרון, אין כניסה לפחד. יופי כחול מנחם את אגרופי האשמה, חידודי הדם מתמסרים ללטיפה. בנקודה הזו אני עדיין ממתינה. בבוקר שבו שמש סתיו שלחה זרועות אל ההיביסקוס, גבה אל החורף המתקרב, אוויר מתוק עוד מציע ורד לחיוך הממכר. גחלי מילים שהאדימו בחשכת ליל רשפיהן דוחקות אל תהום, מלחשות בתיבה המתהפכת. בבוקר הזה עפעפיי עדיין צרובים. במקום בו הדמיון מתפרע, לא נגוע בכתמי המציאות, במקום הזה הזמן עמד מלכת. במקום הזה עוד ל

אילתור לא היה הצד החזק שלנו. בהרמוניה חסרת סימטריה פרטנו על מיתרים, צליליי רוקדים אל מול צליליך הגוועים. אל סידקי תיבות התהודה זרמו אגלי טל, כינור דוד התנגן. עכשיו בלוז.

(פסח תשע"ג, פרשת שמיני) וביום השמיני, נחנך המקדש. ביום השמיני נכרתה הברית, ביום השמיני שמחה היתה לעצרת. יום נפרד משבעת ימי בראשית, שמיני, בו בראנו עולם נבדל מדרך ארץ. יום פרטי, מחוץ לחוק, עין זר לא שזפתהו. יום חג . טעמו על שפתותינו, משמעו טוטפות בין עינינו, יום עת ביקרנו בו, התקדש ואיננו. ורק שמו עוד יילחש בינינו, מדלג בפאתי ליבנו. היום השמיני.* *על יום נבדל – ראו גם: "רקויאם לכרטיס הולמרק", בקטגוריה סיפורים קצרים,

לגורל שתי דרכים לשבור אותנו: בסירובו להגשים את משאלותינו, ובהגשמתן. (הנרי פרידריך אמיל) בחיים האלה אסמי תבואתה מלאו בכתרו של מלך. כינורו פועם בתאיה, מנצח בעל מזמור בשבילי המחול. זר פרחי בר נישא בגאון על ראשה, כפות רגליה טופפות בנאות דשא רכים. לא תחסר. אם פעם תשוב בחיים אחרים, היא תהיה אגל הטל המונח בקרירותו הרכה על שפתי הזמר. נביאים שוב יחרטוה כשי על כל מאודו, לבבו ונפשו,

הדבר הזה בך, מאיר בי ניצוץ, מתלהט, מתערפל, מרהיב. הדבר הזה בתוכי, עונה לקריאה שבעיניך, עמוק יותר מכל הגלים. אין יודע, אפילו לא האצבע המורה, שריאותינו התאחדו באפילה.

וכל אחד מאתנו ירים תרומה להקמתו של מקדש, איש כאשר ידבנו ליבו. מלבו יתן, ולא מאיבר אחר, כמו ראש, או יד, או כליות. ולכל אחד מקדש אותו הוא אוסף ובונה מחומרים שונים, זהב, כסף, אבני חן, ריח הזכרון, אבק הרוח, מלח הים, חול, חצץ, עשבי בר, זמן. יש שמקדשו מעט, כבשת רש תמה. יש שמקדשו רם ונישא, מכוסה עננים. ויש שמקדשו אהבה, ריח ורד חפון בכפות ידיו, ושירת דמעותיה היא תרומת האצבעות המורות מי ילך ומי יבוא, כאשר ידבנו לבו.

כל שערה שהימים השירו מראשך, אספתי בכף ידי. הקמטים שמכחול הדקות שרטט על גופך, הם שלי. כל שעל בדרכנו עוד נושא את חום הגוף והגוף, מופרה ביזע הדמעות, ענבי הזעם וחסד האושר. אצבעות ועיניים מתלכדות בבת-צחוק והתרסה, משולבות במבט הלכוד בערגה חוזרת, בליטוף הפסגות המוכרות, הכורעות ונכבשות שוב. הבל אוויר הריאות הננשם ברעד הנשמה, עוד חובק בטיפותיו את פלומת קימורי העור והשפתיים. נחשולי הזמן במגרעותיהם ובמעופם מיטיבים עמנו בנשיאה אל החוף. חיים שהרינו בקעו, מרגיעים את סדקיהם בנשיקת הבטחתם. א

מה תאמרי אם אפגוש בך היום, כך לפתע פתאום, ואומר לך שלום? דבר לא אומר, רק אשתוק למראיך, והאור יעלה ויחבוק את הכל. שוב אל דרך פתוחה לי תזהרנה עיניך, ואצעד, וארעד, ואפול. מה תאמרי אם אלחש על אזנך, ואשק על לחייך, מה יאמר אז לבך? נחשול אפרכסת יתלהט באדווה, והלחי תוביל לשפתיים. והלב ירקד במחול של כמיהה, ילך שולל עם עיני השתיים. מה תאמרי אם פתאום אחייך, ואקח את ידך? לא יהיה זה פתאום, החיוך המפתה כבר בעדן הושיט התפוח שחדר אל הגוף, עד הים הגואה, עד אבדו גם הזמן, גם הרוח. מה תאמרי, מה

העיר שלי נפתחת לפני כמו הורד שמושיט לי הרוכל, מעניקה ריחות וקולות באדום וירוק של פעמוני חג. לו הייתָ כאן אתי, היינו קוטפים ערמונים קלויים מדוכני הרחוב. אני זורמת אל פעימות לבי בקצב העיר שלא מחסירה. דבר לא נעלם מעיני השטופות, בככר היונים והקפה ברק מכה בי, אתה כאן — בין עלים רטובים ורמוסי-גלגליות כתובת פסיפס שבורה. Imagine ויוקו שהמתינה במעלה הסולם. חתול מנומנם כלוא בנוחות מלטפת של פשמינה מזויפת. במעלה הסולם, כתובת הוחלפה. לא.

בטרם אבכה את עצמי ואתן לעצב הדממה לעטוף את יגוני, אנטוש זר, עשבי בר אעקור ואבוא אל גני לראות בקמילתו. *פורסם בכתב העת "שבילים"

במרחק נשימה האוויר מהדהד עד זוב דם, סוחט מלח מעיניים קרועות. הבל ים סותר פנים, שמש מסנוורת. שתיקה שנכפתה מצָ‏ווה: את אינך מורשֵית לשאול. אינך מורשית להאיר. אינך מורשית להיות. עקבותיו מוליכים אל חדר אפל, אל עולם כוזב שסנוור שבעתיים כאור החמה. כשהגל שוטף, געגוע מתהדק סביב צווארה. מבקש להישָלות שוב כפנינה, כמֵיצָג שווא של מה שיכול היה להיות. כשהיא לא תהיה, הוא לא ימצא אותה אפילו כשיצעק. אפילו כשיאחז בחבל ושוב ימשוך.