רגע לפני שבת: חלומות ומלאכים

הרגליים על הקרקע. מוצקות חמקנית. בוהן ואצבעות

מגלגלות את גרגרי הרגבים והחול. טיפות שנשארו אחרי גשם נספגות

ברווחים שביניהן. כפות הרגלים מדשדשות

במי ההבטחה שהשאירה אחריה שלוליות

של זכרון ישן, מנחה לחמדנותו הגוזלת של החמסין.

הקרסול מתעגל ומוליך שוק וירך, שבמקרה הטוב מתנועעים

בבטחון הנכסף

אל המקרה השכיח יותר של החסר.

הראש בשמים. הוא לא מעסיק את עצמו ברגבים ושלוליות,

אינו נותן לערוצים הסדוקים של האדמה להפריע

לניסיונות מעופו.

העיניים הרעבות מובילות,

מבקשות לנער את מוסרות

האוזניים, השומעות גם

את הלמות הדם בעורקים

ואת רעד הפסיעות הרחוק.

וביניהם, מלאכים.

חבלי האחריות הקושרת

את החולם ליקיצתו.

נסיון של חמלה,

כנפיים של נדיבות.

גופם עמל בעלייה ובירידה,

סוחב, כורע,

לעיתים נישא.

והאיש ששר עם אלוהיו

מורה:

ככה צריך להיות החלום.

רגליו באדמה, ראשו בשמים,

תנועתו מלאכים,

ומבטו עורג.