יום הכיפורים. יום שבו השקט מופנם, מאפשר דיון פנימי ומעורר זיכרון וחשיבה לעתיד. יום שבו נאה לקרוא ולהכיר מחשבות של אחרים. לאלה מכם המבקשים לעשות כן, מצורף טקסט הקשור בתקופה זו של השנה, מתוך רומן בכתיבה. שירה, הגיבורה, כותבת לאיתמר, אהוב עלום, על חגי תשרי שלה. אני הייתי הראשונה שהפסיקה לברך אותך. זה לא עניין של מה בכך למי שרגילה לשלוח ברכות לכל מי שהיא אוהבת, בכל הזדמנות, מגיל מאד צעיר. החשובות ביותר היו ברכות לימי הולדת ולראש השנה. את כרטיסי הברכה לראש השנה היינו מתחילות לחפש

שלושה קילו עוף, מחולקים לחלקים תחתונים ועליונים, ללא עור. כמה זמן כבר צריך כדי להכין הזמנה כזו? למה בכל פעם מחדש הוא צריך לחכות? אירנה הרי יודעת שהוא מגיע בכל יום רביעי, בשעה שש וחצי בערב, כדי לקחת את ההזמנה הזו. כבר עשרים ושלוש שנים וארבעה חודשים, מאז שפתחו את הסופרמרקט השכונתי. כבר אז היא עמדה מאחורי הדלפק של מקרר העופות והבשר הטרי, מדים לבנים עם סמל הסופרמרקט על החזה, והכינה עבורו את ההזמנה השבועית. הוא מחייך לעצמו, מרוצה מכך ששום דבר לא השתנה מאז. המבטא שלה נשאר מבטא רוסי

ויאטנמים. הם היו צריכים להיות ויאטנמים. שם, בקרב שבטי הצפון, ישנו מנהג נפלא: אוהבים שנישאו לאחרים נפגשים, פעם בשנה, ליום אחד. כמה אחרת היתה נראית השנה כולה לו ידעה שבמהלכה מחכה לה יום אחד של מתיקות בטוחה בזרועותיו. יום אחד של קסם, פעם אחת בשנה. כל מהלך הזמנים היה משתנה. במקום זה, הוא גמל לאהבה בכך שדחס והפך אותה לכרטיס הולמרק. בין מדפי הגבינה, מקררי הבשר וצנצנות המלפפונים הכבושים, ליד מגזינים זולים וספרים בכריכה רכה, מונחות שורות של כרטיסי הולמרק. אותיות מסולסלות וחנוטות בח

"Don't feel those feelings… turn it off, like a light switch, there, it's gone… just go click, it's a cool little trick… " (Book of Mormon, Musical, Broadway, 2012) "You're so vain, you probably think this is about you." Carly Simon ויאטנמים. הם היו צריכים להיות ויאטנמים. שם, בקרב שבטי הצפון, ישנו מנהג נפלא: אוהבים שנישאו לאחרים נפגשים, פעם בשנה, ליום אחד. כמה אחרת היתה נראית השנה כולה לו ידעה שבמהלכה מחכה לה יום אחד של מתיקות בטוחה בזרועותיו. יום אחד של קסם, פעם אחת בשנה. כל

זה לא יכול להיות. תחושת הבחילה והפחד חנקו את גרונה. היא נשמה עמוק, מנסה להאבק בגלי הבכי שהחלו להציף את בטנה ולעלות לכיוון עיניה. זה פשוט לא יכול להיות. "זו הדרך הבטוחה ביותר," הבטיח לה בזמנו הרופא. "קושרים, וזהו. הסיכוי שתכנסי להריון יהיה כמעט אפסי." חמש עשרה שנה אחרי, שני הפסים על המקלון היו חדים כמו התער שחתך את בטנה, לא מותירים מקום לספק. בהתחלה, כשהמחזור שלה שהיה תמיד כמו שעון שוויצרי אחר פתאום, חגגה. סוף כל סוף, חשבה. זו המתנה שאני מקבלת ליום הולדת כמעט-חמישים. הדימומים

האמריקאים אוהבים לדבר. הם מסוגלים לספר את הדברים הכי אינטימיים שלהם זה לזה באמצע הרחוב. הרגשתי קצת כמו קרי ברדשאו מ"סקס והעיר הגדולה" כשעמדתי בתור לקפה בסטארבקס, במיוחד כשבזמן ההקשבה כבר התאמצתי לזכור את מה שאני שומעת כדי לכתוב על זה. הרבה שיחות התנהלו סביבי, חלקן מרתקות יותר וחלקן מרתקות פחות. אני חושבת שמה שמשך אותי להקשיב לשיחה המסוימת הזו, היה המבט העצוב שהיה בעיניה של הדוברת. האשה שעמדה מאחורי דיברה בקול שלא יכולתי להתחמק ממנו, למרות שהרגשתי שאני חודרת לעולם שאינו שייך ל

ביום שבו סבתא שלי נפטרה, פתחתי את המגירות שלה. את רוב החפצים שלה מכרה, העבירה לצדקה או זרקה כשעברה לבית האבות הסיעודי, אליו התעקשה לעבור כשנתיים לפני כן כשרגליה כבר לא יכלו לשאת אותה לשום מקום. היא השאירה לעצמה רק מעט חפצים שננעלו היטב בשלוש מגירות בלבד, אפילו לי לא הרשתה לפתוח אותן. "כשיגיע יומי, תקבלי את המפתח," נהגה לומר. "את כבר תדעי מה לעשות." המגירות נפתחו בקושי, כורעות תחת עומס תכולתן. המגירה העליונה, הדקה מבין השלוש, הכילה תרמוס ישן, מטפחת לבנה עטורת תחרה מקופלת היטב,

מוקדש ל-י', שעדיין ממתינה ליד הדלעת. "זהו להיום!" מכריזה המזכירה שלה חמש דקות בדיוק לפני שהמחוג בשעון שעל הקיר מגיע לשעה שלוש ארבעים וחמש אחר הצהריים. המזכירה מכבה את המחשב, אוספת את התיק והמפתחות ובמחווה דרמטית נוטלת עפרון ומפילה אותו מידה. "כמעט ארבע, העיפרון נפל. אני כבר מאחרת לגן. שלחתי את כל התשלומים לספקים, סגרתי את חדר הישיבות לעוד שבועיים, כמו שביקשת. כל חברי ההנהלה אישרו הגעה. מחר אשכפל את הדו"חות שנתת לי, אם תרצי אשכפל גם את המצגת שלך. ביקשת שאזכיר לך להתקשר לחדר

האם היה זה ריח המגבת הרכה, המבושמת כריח חולצתו באותו יום סתיו רחוק, שגרם לה לעצום את עיניה? או שזו הייתה רק הפסקה נוספת של מרוץ הזמן, עצירה קלה שבתוכה ריצדו שוב חזיונות שגם אם היו רחוקים, היו מבוססים על זיכרון מסתער ומציאותי מאד, ששב ומדליק בראשה תמונות וכמיהות שהנוחות המבודדת של האמבטיה מאפשרת? בעוד שלושת רבעי שעה יתחיל הרסיטל. כשאורה הזמינה אותה להגיע ולשמוע את הפסנתרן המוכשר שנעתר לנגן בביתה בפני שלל חבריה, לא הצליחה לסרב. את באמת חייבת לבוא הפעם, אורה הפצירה בה. גם התכני

מספרים שכאשר נרקיס היה מתבונן בהשתקפות דמותו במימי הנחל, גם הנחל היה מתבונן בעצמו כפי שהשתקף בעיניו של הנער היפהפה. שניהם, נרקיס והנחל, אהבו להסתכל זה בזה, כל אחד מהם רואה את דמותו-שלו ומתמוגג ממראה עיניו. אמא הייתה אומרת, שהסיפור על נרקיס והאגם הוא בעצם סיפור על הורה וילדו. כל הורה מתבונן בילדו ורואה את תכונותיו-שלו משתקפות בו, וכל ילד מתבונן בהוריו ורואה מה נחרת בו מהם. גם בין אבא וטל, בנו הצעיר, התגשם סיפורם של נרקיס והנחל, רק הרגש היה אחר. כי כשאבא התבונן בטל, רואה בו את

הבשורה הדבר הראשון שזכרה, הוא מראה ידיה. גרומות, מחורצות חרישי קמטים, סימני השנים מצהיבים ומכתימים אותן בכתמים חומים, עגולים. עמוק בבטנה ידעה: ידיה הן ידי זקנה. בדיוק ממקום זה הפתיע אותה הצחוק. מבטנה עלה, עמוק ומבעבע, בלתי ניתן לשליטה. עיניה התכווצו לחריצים עת פרץ הצחוק המשולהב את מחסום פיה, כבת שש-עשרה נבוכה כשהבינה ששפתיה מסגירות אותה, אותן שפתיים שלפתע התמלאו, רטובות ועסיסיות למגע, כנגד כל הסיכויים, שפתיים מתריסות ומצפות לניסיון. את צוחקת, שאלו-אמרו השלושה בתמיהה, והיא, בו

"ארבעה או חמישה ראשי סלק אדומים, תוודאי שהם לא רכים מדי. צריך להוסיף חתיכת בשר בקר, כזה שעושים ממנו גם צלי, וכמה עצמות, אבל תבדקי טוב טוב שיש בהן מארעך…אפשר במקום זה חתיכות של עוף, רגליים או שוקיים או גרוגרות ואפשר גם את כולם יחד, בכל מקרה חשוב שיהיה שומן. מה הפרצוף הזה? השומן זה מה שנותן את כל הטעם! ואל תשכחי להכין גם הרבה בצל, חתוך לרצועות ומטוגן. את יכולה גם להוסיף תפוח אדמה או שניים, אבל אז צריך לאכול את המרק תוך שלושה-ארבעה ימים אחרת התפוח-אדמה מחמיץ את הכל. קצת לימון, ק

בת האלוהים/ פורסם ב"שבילים", כתב עת לספרות ואמנות, גיליון 2, מודיעין החול היה הראשון שנענה לנוכחות פסיעותיי. רך, מתמסר, מפנה מקום לתצורה הברורה של כף הרגל, האצבעות העדינות, כריות הרגל הרכות, העקב העיקש. התבוננתי בטביעות שלא נמחקו, תוהה על דבקותן בגרגרים. מלכה'לה התיישבה לצדי, גונחת. אני כבר זקנה מדי, גיחכה בתלונה, אם אפילו להתיישב על חוף הים הפך להיות הרפתקה של התעקשות וניצחון. השתתקה לרגע, מבטה מרחף אל עבר הגומחות המשורטטות שנשאו את זיכרון פסיעותיי. איי-איי-איי, נאנחה חרש.