רגע לפני שבת: ירושלים ומדבריות

זאת היתה הפעם היחידה שבה ראיתי את אמא שלי בוכה.

כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי ילדה וגרנו בארה"ב. הורי עבדו אז בקונסוליה הישראלית, אני למדתי בבית ספר יהודי. זכורים לי היטב המתח וההכנות – הקהילה היהודית, בהובלת הקונסוליה, התכוננה לכך שהמצב בישראל יהיה כה חמור שיהיה צורך לפנות ילדים מהארץ להצלה בארה"ב. אני אפילו זוכרת כמה ממילות הקוד שהשתמשו בהם אז – "ישראל לא צריכה יותר נעליים" הודיע אבי בשמחה יומיים אחרי פרוץ הקרבות, ולמיטב הבנתן של אוזניי הצעירות המשמעות היתה שישראל מנצחת.

ואני זוכרת שהגיעה ההודעה "הר הבית בידינו".

אני באה ממשפחה חילונית-למהדרין. הורי הקפידו ללכת פעמיים בשנה לבית הכנסת – בראש השנה וביום הכיפורים, בעיקר בגלל לחץ חברתי והרצון להיות חלק, בטח לא בגלל איזושהי סיבה דתית או אמונה. כששאלתי פעם למה הם לא מקפידים על כשרות, הם ענו שהם יותר מדי אוהבים צ'יזבורגר. הם חיו על פי הרעיון שחברה מתוקנת מכבדת אורחות חיים מסוגים שונים, ולכן חינכו אותנו שבימי חג הפסח לא לוקחים חמץ אל מחוץ לבית, אבל בתוך הבית אפשר ליהנות ממה שרוצים.

וביום בו שוחררה ירושלים, אמא פרצה בבכי.

כי לצד החילוניות, היתה להם זהות יהודית-ציונית חזקה מאד, שעל ברכיה הם הקפידו לחנך אותנו. הם דאגו שנכיר את ארון הספרים היהודי והציוני כאחד; את האגדות והמשלים; את ההיסטוריה, הנארטיבים, השירה. שנטייל ונפתח זיקה לכל חלקי הארץ. שנלמד את תולדות היישוב, סיפוריו, שיריו וצ'יזבטיו. ושנדע, בלי שום ספק או היסוס, שירושלים היא בירת ישראל, ושישראל היא מדינת העם היהודי. זו היתה גישה בסיסית, פשוטה וישירה. בעיניהם, לא היתה שום סתירה במכלול הזה, ולא היה צריך בכלל להצדיק אותו. להיפך, מבחינתם זו היתה ה-זהות שעומדת בבסיסה של מדינת ישראל. היכולת להיות בעל זהות יהודית-ציונית מוצקה ובעת ובעונה אחת להיות חילוני שחי-ונותן-לחיות, היתה טבעית עבורם כמו החיבור בין כלי הנשק המוסתרים בארגזים של תפוזי "פרדס" שסבי הבריח לתל אביב לבין תפילות השלום שנהג לזמר בקול כחזן-תורן בבית הכנסת.

השבת נתחיל לקרוא שוב בספר "במדבר". יש הרבה מטאפורות בהקשר של מדבריות. משהו בתוכי מרגיש שבימים אלה אנחנו נודדים "במדבר", מחפשים שוב את זהותנו, את מרכיביה ואת האיזונים הנדרשים לה כדי לשגשג. במיוחד כשאני מתבוננת באופן שבו מתבטא בשנים האחרונות "יום ירושלים". אתמול, לצד דגלי ישראל, התנוססו בו באין מפריע דגלים צהובים של תומכי כהנא. זה היה ביטוי זעיר ומזוקק לנארטיבים ובעיקר להתנהגויות ההולכים ומשתלטים עלינו. המחשבה על הורי גרמה לי להתכווץ ולחשוב רק על הקלישאה – טוב שהם כבר לא כאן.

ואז נזכרתי בקלישאה אחרת בהקשר המדברי, מתוך הספר "הנסיך הקטן":

"סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי-שם בחובו מקור מים חיים."

בכל מדבר, פיזי, מחשבתי ותפיסתי כאחד, יש מקור מים חיים.

חייבים להתעקש למצוא אותם.

כי הורי כבר לא כאן – אבל אנחנו, עדיין כן.