מסע פרידה ממכון דוידסון #3 - לשאול בכל יום מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן

אני יודעת שיש לא מעט מעובדי דוידסון ומשתתפי תוכניות שלנו שיצחקו או לפחות יחייכו למקרא הכותרת של הפוסט הזה, ולו רק מכיוון שזו כותרת המתבססת על סיפור שאני משננת – שלא לומר, חופרת - לעצמי ולהם פחות או יותר פעם ברבעון כבר שבע ומשהו שנים: הצורך לשאול בכל יום מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן.

אז הפוסט הזה גם הוא יחפור קצת. ראו, הוזהרתם.

מי אנחנו – לא מספיק לומר שאנחנו מכון לחינוך מדעי, ואפילו לא די להתגאות בכך שאנחנו הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע; צריך להבין מהי הזהות המקצועית שלנו. ממה היא מורכבת, מה הדגשים ומה הייחוד שלה, מהו "הערך המוסף" שמבדיל אותנו מכל גוף אחר העוסק בחינוך מדעי. מי אנחנו, במובן המקצועי הכי עמוק של השאלה.

מה אנחנו עושים כאן – לאור הזהות המקצועית הזו, מהו החזון המיוחד שלנו. מתוקף איזו תפיסה אנחנו פועלים, מה אנחנו מבקשים להשיג, איזו אסטרטגיה נדרשת כדי לעשות זאת, אלו ערכים מנחים אותנו, מאלו תחומי-דעת - חינוכיים, מדעיים ותרבותיים - אנחנו יונקים את התובנות הנדרשות לעשייה שלנו, אלו מטרות, אתגרים ועוצמות עומדים לנגד עינינו, וכיצד משתמשים בהן באופן פורץ דרך, ייחודי ומיטבי. מה אנחנו עושים כאן, שהוא שונה מכל ארגון אחר העוסק בחינוך בכלל ובחינוך מדעי בפרט. במובן הכי פרקטי של השאלה.  

יותר משאני דורשת מעצמי לשאול את השאלות האלה, לאורך השנים אני בוחנת בכל פעם מחדש את התשובות שאני נותנת להן. כך, למשל, מרגע שהגעתי לקרן וולף ולאורך שש השנים שהובלתי אותה, אחת השאלות ששאלתי את עצמי היתה למה בכלל צריך לחלק פרסים; זו שאלת הבסיס, ממנה צומחות שתי שאלות ממוקדות – מהי הזהות המיוחדת של פרס וולף, ומהי מטרתו. אלה שאלות שכדאי שעמותה, שמטרתה המוצהרת היא חלוקת פרסים, תדע לענות עליהן.

כך גם במקרה של דוידסון. מהיום הראשון, אחת השאלות המרכזיות ששאלתי את עצמי היא, מדוע מכון מחקר מדעי מהמובילים בעולם, כמו מכון ויצמן, צריך להשקיע משאבים פיזיים, כספיים, מרחב ובעיקר זמן יקרים כדי לעסוק במשהו שהוא ממש לא חלק מהתפקיד הישיר שלו. התשובה לא רק מגדירה באופן מדויק ומשמעותי את זהותו הייחודית של דוידסון כזרוע חינוכית של מכון ויצמן, אלא מהווה מצפן של הדרך - מה נדרש כדי להביא את הזהות הזו לידי ביטוי פרקטי מיטבי.

תשובה מהסוג של "אחריות להחזיר לחברה", היא תשובה שכל ארגון, תאגיד או מכון מחקר ראוי ונכון שייתן - סוג של השתתפות ב"תיקון עולם", שהוא ערך יהודי שאמור להיות אחד הערכים המובילים שלנו; אלא שמכון ויצמן כבר "מחזיר לחברה" ועוסק ב"תיקון עולם" תוך עשיית הרבה מאד טוב גם כך, מעצם המחקרים ופריצות הדרך שלו לטובת האנושות כולה. התשובה הזו, לכן, היא תנאי הכרחי אך לא מספק.

אז למה להשקיע גם בחינוך מדעי? מצאתי סיבות שונות וטובות, אבל אתמקד כאן באחת המרכזיות שבהן: הקשר שבין מחקרים פורצי דרך, פיתוחים טכנולוגיים חיוניים, שיתופי פעולה גלובליים, הבהרת ערכים, צמיחה תרבותית  וההשקעה הנדרשת – הוא קשר גורדי רב-תחומי ומורכב שבלעדיו כל אלה לא יהיו שלמים או יעילים. זו לא קלישאה לומר שמדינת ישראל חייבת את כל אלה לקיומה. כדי להשיג זאת, תמיכה ציבורית מתמשכת היא קריטית. רק חברה שיש בה הבנה של הישגי המדע וחשיבותו לקידום איכות החיים, הבריאות, הביטחון, הכלכלה והצמיחה התרבותית שלה, תתמוך בהשקעות הרבות הנדרשות כדי להמשיך את שגשוגה. את ההבנה הזו חייבים לפתח מגיל צעיר, על ידי חינוך מדעי לכל. זו תפיסה מאד הומניסטית של החינוך המדעי, כזו שבונה את התובנות הקושרות בין ידע, מיומנויות וערכים. זה לא מתוך אחריות כללית, אלא מתוך שליחות הנובעת מהמחויבות להשתתף באופן פעיל בעיצובה ותפקודה של התרבות שבה אנו חיים כדי להבטיח את עתידה ואת חלקנו בתוכו.

ומכיוון שמכון ויצמן חרט על דגלו להיות מכון מצטיין ומוביל בתחומי המחקר המדעי, אזי הזרוע החינוכית שלו צריכה גם היא להיות מצטיינת ומובילה בתחומי החינוך המדעי. גם מצוינים, גם מובילים. שני פעלים נפרדים, משלימים ולכן נדרשים גם יחד.

התחלנו לבחון את המשמעות הפרקטית של שני הפעלים האלה במסגרות השונות שמכון דוידסון עוסק בהן. צללנו אל תוך התוכניות השונות שלנו – אלה שפונות לנוער מצטיין שיהיה אולי הדור הבא של מדעני ישראל, אלה שפונות למשפחות שיבואו לפעילות חד פעמית ואלה שמכוונות להעצמת תחושת המסוגלות ילדים במצבי סיכון; אלה שפועלות בקמפוס מכון דוידסון עצמו ואלה שפועלות בכל רחבי הארץ; אלה שעוסקות באסטרופיזיקה חישובית, אלה שעוסקות בכימיה של המזון ואלה שעוסקות בקשר שבין החושים והתפקוד בסביבה; וניסינו להבין כיצד מוודאים שכל זה, גם מצוין וגם אחר ופורץ דרך. השתדלנו להבין מתי צריך לנסות מחדש, לשנות או להיפרד, גם אם זה לעיתים כואב.

האם תמיד הצלחנו? ממש לא. לעיתים נכשלנו כישלון חרוץ, לעיתים הצלחנו בהיקפים צנועים ולעיתים פרצנו דרכים חדשות, מלהיבות ונחשוניות גם עבור אחרים. יש עוד הרבה מה לעשות.

בעיקר, לא פחדנו לנסות. כך מתפתח המדע, כך מתפתחת האנושות. בעולם שהדבר הכי קבוע בו הוא השינוי, עיקר ההצלחה היא להבין שמה שהתאים אתמול לא בהכרח יתאים מחר, ולענות תשובות חדשות על שאלות ישנות וחדשות שעוד יבואו. בתוך ארגז הכלים שאני משאירה בדוידסון, זה אולי הכלי המשמעותי ביותר: לזכור לשאול בכל יום, מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן. יש לי ניסיון מבוסס, שאנשי המקצוע המעולים של מכון דוידסון יידעו גם לשאול – וגם לענות.