רגע לפני ה-7.7 - מסע פרידה ממכון דוידסון, #1

תשעה חודשים. לצד מילים אחרות שכבר מאסנו מלשמוע, כמו "בלתי נתפס", "לא ייאמן" או "יחד ננצח", מתווספת בכל יום ספירת הזמן. זו שאם היו שואלים אותי לפני תשעה חודשים, לא הייתי מעלה בדעתי שתגיע לממדים כאלה. אבל הזמן, כדרכו, ממשיך. שבועיים, חודש, חודשיים, שלושה. חצי שנה. תשעה חודשים.

רבים שאלו אותי מדוע מאז ה-7.10, "רגע לפני שבת" שלי כמעט נאלם דום. סוג של שיתוק, שאני עדיין לא באמת יודעת להסביר. יודעת רק שהיום, רגע לפני שנציין תשעה חודשים ליום ההוא וחודשיים לפני שאני מסיימת את דרכי במכון דוידסון, שרירי המילים מתחילים להתעורר.    

חזרתי קצת לווטסאפים מאותו יום ומהימים שלאחריו. הם משקפים תמונה שהיא עדיין – סליחה על השימוש החוזר במושג החבוט הזה - בלתי נתפסת. לפני תשעה חודשים, בערב של ה-7.10, בצל הטילים, החדשות וצווי השמונה שכבר הגיעו, התאספנו בזום - המנהלים הבכירים של דוידסון - כדי לנסות להבין את תמונת המצב: מי נוכח, מי נפגע, מי גויס, מי גויסו אצלו או אצלה, מי מפונה, מי במצוקה. מה הסטטוס של כל אחת מהתוכניות הפעילות – היכן נמצאים המשתתפים, מה מצבם, מה מתוכנן. מה אנחנו יודעים, מה חייבים לבדוק. ידענו שתוכנית העבודה השנתית, שהחלה רק שבוע לפני כן, לא רלוונטית.

מהר מאד היה ברור שצריך להסב אנשים, תקציבים ובעיקר עשייה שתתאים ותיתן איזשהו מענה למצב הכאוטי, לצרכים שהלכו והתבהרו ולקריאות העזרה הרבות שהחלו להגיע כבר ב-8.10. ידענו שעומדים לרשותנו ניסיון, משאבים ולקחים רלוונטיים, הן מתקופת הקורונה והן מהעובדה שהעיסוק המרכזי שלנו בחיי היומיום הוא הנגשת מדע לכול – ובכלל זה לנערים ונערות במצבי סיכון ומצוקה. הבנו שעכשיו, כולנו במצב מצוקה וסיכון; ואנחנו יודעים כיצד להשתמש בנושאים מדעיים ככלי להפוגה, העצמה, מסוגלות וביטחון, אפילו שמחה. זה המקצוע שלנו. אנחנו מצטיינים בו. ידענו גם, שאנחנו עומדים בראש ארגון שעובדיו לא יהססו לפעול ולהירתם לכל מה שנדרש. קיבלנו גם את התמיכה הנדרשת והמוערכת מ"ספינת האם" שלנו, מכון ויצמן, כדי להתקדם – קודם כל לתת מענים, להיות בשטח, לעשות את הנדרש; ותוך כדי, לגייס את המשאבים הנדרשים כדי לעשות זאת באופן המיטבי ביותר הניתן.   

הקמנו חמ"ל שריכז את הפניות והפעילויות הרבות. צוותים יצאו לרחבי הארץ, מאילת ועד הגליל, עם ציוד ובעיקר המון יכולת, רצון ונחישות להשתמש במדע ככלי להפוגה רגשית, העצמה ורגעים של נורמליות שהיו כל כך חסרים. קהילות וקבוצות של מפונים הגיעו אלינו לאותה מטרה – מציאת אווירה נורמלית במציאות שאין בה שום דבר נורמלי. המשכנו לעקוב אחר המצב ולהתאים אליו את העשייה – המילים "גמישות במציאות אג'ילית" מעולם לא קיבלו משמעות אמיתית וחשובה יותר. כך, למשל, אף פעם לא ידענו כמה משתתפים באמת יגיעו לפעילויות שהצענו; פעמים רבות שינינו את משך הפעילות, בעיקר לאור חוסר השקט של המשתתפים; בכל מקום ווידאנו היכן המרחבים המוגנים ושכל מי שמשתתף, כולל הצוות שלנו, יוכל להגיע אליו כשתהיה אזעקה – והיו לא מעט כאלה; שינינו את השפה כשהבנו שאין לנו מושג מה מצבם של משתתפים: כבר אי אפשר לומר להם, כפי שנהגנו באופן טבעי, "עשיתם מצוין את המשימה, קחו ותראו את זה להורים!", כי אין לנו מושג אם יש בכלל הורים. על המשפט "נסו את זה בבית" בכלל לא היה מה לדבר.

אחרי מספר שבועות הבנו שפעילויות חד-פעמיות כבר לא מספקות, ושנדרשת יציבות של מפגשים ודמויות קבועים. בנינו תוכניות מתמשכות לקבוצות שונות; במקביל, התחלנו לעבוד עם צוותי חינוך – מורים, משק"יות הדרכה וכדומה – שהיו במקומות שונים בארץ; לבני נוער שנדרשים לעשות מבחני בגרות במדעים בהיעדר סביבה לימודית מתאימה, כמו מעבדה, התחלנו להציע סמינרים: קבוצות מגיעות אלינו לכמה ימים של עבודת חקר. גילינו שחשובה ככל שתהיה עבודת החקר, הכוח האמיתי, החשוב והמרגש של הסמינרים האלה הוא המפגש בין בני נוער ומורים שלעיתים לא ראו אחד את השני זמן רב; התחלנו לעבוד עם קהילות ורשויות שנפגעו וממשיכות להיפגע, למרות שלא פונו, ובעיקר לבנות גם אתן תוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח, שיסייעו בבניית החוסן הקהילתי לאורך השנים הקרובות; המכינה הקדם-צבאית מדעית שלנו (באופקים), שבוגריה, חניכיה והצוות שלה עברו בעצמם טלטלה לא פשוטה תוך כדי ובעקבות אירועי ה-7.10 נרתמה אף היא וחניכיה היו "חוד חנית דוידסוני" בפעילויות רבות, מאילת ועד נתניה; ועוד. חלק מהדברים פורסמו במדיות שונות, אבל רוב הזמן היינו עסוקים יותר בעשייה מאשר בתקשורת; גם כך, הדברים עברו מפה לאוזן כמו אש בשדה קוצים, ופניות ממשיכות להגיע אלינו עד היום.

בסך הכל, עבדנו בחודשים האלה עם למעלה מ-7000 ילדים, בני נוער, מורים ומשפחות; הגענו ליותר מ-60 ריכוזים ומקומות שונים; למעלה מ-40 עובדי דוידסון עבדו במסירות ברחבי הארץ ובמכון עצמו; ולאורך כל הדרך, המשכנו גם לדאוג אחד לשני – מי מגויסים, מי גויס אצלם, מי במצוקה, מי זקוקים למשהו שאנחנו יכולים להעניק כדי לסייע לעבור את התקופה הזו, שאני אפילו לא מצליחה למצוא לה שם ראוי.

תשעה חודשים. אפשר להספיק ליצור בהם חיים שלמים. מי חשב שהמשפט הזה, האמור להיות משמח ומלא תקווה, יעורר בי אי פעם צמרמורת וחלחלה.

לקראת סיום תפקידי במכון דוידסון בעוד כחודשיים, אתייחס בהמשך גם לדברים אחרים שהאנשים המצוינים, המקצועיים והמסורים של דוידסון עשו ועושים לאורך למעלה משבע השנים שבהן אני זוכה להוביל אותו. אבל רגע לפני ה-7.7, תאריך המציין תשעה חודשים מאז היום הנורא ההוא, מותר לחוש גאווה ולהיות אסירת תודה כלפיהם – הם הנכס "האחד, אין שני, שעליו ניתנה" העשייה הזו; עשייה שאני בטוחה, שכל אחת ואחד מאתנו היה מוותר ברצון על ההכרח לעשות אותה.

והלוואי שנזכה לכך שכולם – החטופות, החטופים, החיילות, החיילים, העקורים בדרום ובצפון, כולם – ישובו במהרה ובשלום.