רגע לפני שמחת התורה. לכוווולם.

לפני כמה שנים, בין שלל ברושורים ופרסומים שנוחתים לעיתים בתיבת הדואר, הגיע אחד משעשע במיוחד. הפרסום כלל בקשה נרגשת לתרום סכומי כסף שונים, לפי מדרג מפורט. כל שלב במדרג היה שווה ערך לאות, מילה או אם אתם נדיבים במיוחד, למשפט שלם בשפה העברית. האותיות, המילים והמשפטים ייתרמו לצורך כתיבתו של ספר תורה.

עד כאן, שום דבר חדש.

מה ששעשע אותי במיוחד היה הדגש שניתן לאופיו של ספר התורה העומד להיכתב מתרומות אלה.

התורמים הנדיבים יהיו שותפים לכתיבתו של

ספר תורה אשכנזי.

מיד חשבתי לעצמי: מה יקרה אם אחד התורמים הוא מרוקאי? האם גם אז ספר התורה ייחשב לאשכנזי, או שמא יהיה זה ספר תורה בן תערובת?

ואם אחד התורמים הוא יליד הארץ מזה כמה דורות, שכבר לא באמת זוכר מהיכן הגיעו אבותיו? האם הספר יהיה צבר, או שמא הוא יהיה בכלל חסר זהות?

ואם חלילה אחד התורמים יהיה גוי, או גרוע מכך – גויה? הרי אז ספר התורה לא ייחשב אפילו ליהודי!

נזכרתי בזה כשתוך כדי הכנת סלט, אחת הקטנות שאלה אותי: "סבתא, עגבנייה ומלפפון הם פרי או ירק?" התשובה היתה קלה, גם אם את הפרות האלה אנחנו בדרך כלל שמים בסלט ירקות. ההבחנה שעשינו בין השניים ברורה למדי. אבל ספר התורה שלנו, על שלל תורמיו וכותביו, מה יהא בגורלו? כיצד נדע מהו? האם ננהג כפי שהציע נתן אלתרמן בשירו "חנה'לה התבלבלה" ופשוט נשאל את ספר התורה עצמו?

בעוד כמה ימים, במחזוריות שנתית נפלאה שקבענו לעצמנו, נחגוג את הקריאה המחודשת בתורה.

משהו בי די בטוח שבאותם רגעים, בין אם זה יהיה בהגייה ספרדית מסתלסלת, בין אם במבטא צרפתי כבד או בכל הגייה אחרת, בכל המבטאים כולן ישמחו את שמחת הקריאה בתורה ויגידו את אותן המילים בדיוק:

"...ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו, זכר וקבה ברא אותם, ויברך אותם אלוהים" (בראשית א', כז'-כח')

השאלה החשובה והיחידה שתישאר היא, מה בדיוק אנחנו עושים עם הברכה הזו.

שהמועדים יהיו להרבה שמחה. שבת שלום!