רגע לפני שבת: שככה לנו בעולמנו

שככה לנו בעולמנו.

הרבה תיאוריות התפתחו לאורך ההיסטוריה על מהותה ומקורותיה של הזהות האנושית. מי אנחנו? מנין באנו, מה מאפיין אותנו? מדוע? מה נוכל ללמוד מכל זה? השאלות האלה קיבלו ועדיין מקבלות תשובות שונות; חלקן מבוססות על אמונה, דמיון ומסורת; חלקן מבוססות על ממצאים מתחומי מדע שונים; אלפי שנים של תהייה ומעשה שנובעים ומסתובבים במעגלים סביב בדיוק אותו המקום: החיפוש האינסופי אחר התשובה לשאלה – מי אנו, בני האדם, שככה אנו בונים את עולמנו.

שככה לנו בעולמנו. ביכולתנו לחלום על מה שאנו עשויים למצוא כשנגיע למאדים, ואז לעשות הכל, באופן הכי פרקטי ומעורר השתאות, ולהגיע לשם;

ממש כשם שככה, באותו עולם שלנו, ביכולתנו לחלום על מה שעשוי לקרות אם רק ניפתר ממי שאינו אנו ושכמותנו, ואז לעשות הכל, באופן הכי פרקטי ומזוויע, כדי לנסות ולהשמיד את מי שאינו אנו ושכמותנו.

שככה בעולמנו אנו ניגשים לפתור בעיות באמצעות כעס, אלימות וקרבות,

וככה בעולמנו אנו ניגשים לפתור בעיות גם באמצעים רכים, אמפטיים וחברתיים.

שככה לנו בעולמנו, שאנו מקימים מוסדות וארגונים מעוררי גאווה לטיפול אלה באלה.

וככה בעולמנו, בשמה של מטרה כלשהי שקראנו לה "נעלה", אנו גם פונים לטבוח אלה באלה.

ובכל פעם שנדמה לי שאני מתקרבת לתשובה כלשהי, גם כזו שברור לי שהיא חלקית באופן מובהק אבל בכל זאת מניחה במידה מסוימת את דעתי, מתרחש משהו שמוכיח עד כמה אני רחוקה מלהבין את היצור הזה, האמור להיות הקרוב לנו ביותר: אנו בעצמנו.

עשרת אלפים, אלפיים, מאה וארבעים, שבעים וארבע. איך שלא נסובב את זה, בכל ספירת זמן משמעותית של עולמות אנוש, מקבלים תזכורת מורכבת, מרוממת נפש וכואבת, שאולי זה בדיוק מותר האדם: להיות ככה בעולם.