רגע לפני שבת: שופוני!

בעיצומה של הילולת ל"ו המשרדים הממשלתיים הצפויים, שכחו כמה משרדים חשובים מאד. אחד מהם, למשל, הוא המשרד לשימור ולטיפוח ציפורי הבר. מדובר בצורך השעה שנובע מהחודשים האחרונים. מאז סגרי הקורונה, אני מתעוררת לקול זמרת ציפורים שכבר שנים לא שמעתי. איש אינו מטפל בהם, בעוד רגע יוחזרו החיים לקדמותם וציפורים אלה ייעלמו. ואני, כיצד אתעורר כעת משהורגלתי לשירתם?

משרד נוסף, אף הוא נובע מהתקופה האחרונה, הוא המשרד לביטחון הביולוגי. רק כשיהיה משרד שיוודא שיש די מסכות, כפפות, אלכוג'ל ומכשירי הנשמה לכלל תושבי מדינת ישראל, ללא הבדלי דת, מגדר או לאום (זה בטיפול משרד אחר), אפשר יהיה לחזור לשגרה האמתית.

המשרד השלישי והחשוב ביותר הוא משרד הגישור, שיעסוק ביישוב סכסוכים בין המשרדים האחרים. לא ניתן להגזים בחשיבותו, ולאור המשברים הגדולים בין משרדי הממשלה השונים שהתעצמו בעידן הקורונה, יפה להקימו שעה אחת קודם, שמא חלילה הממשלה כולה לא תוכל לתפקד. ואז, אנה אנו באים?

"גוליבר היה גמד עם שיגעון גדלות – היו רבים כמוהו בארץ ליליפוט" כתב יהונתן גפן, לתשומת לבם של שוכני המשכן ההוא בירושלים, לפחות לבודדים בהם הקוראים ספרי שירה.

פרשת "בהר" עוסקת, בין השאר, בדיני שמיטה ויובל, המזכירים לנו שבשורה התחתונה, בעלות ושליטה לא באמת קיימים אלא בדמיוננו ומתוך הבחירה שלנו בלבד. לא בעלות על קרקע, לא על רכוש, לא על אדם ואפילו לא על תואר כזה או אחר, שהוא לגמרי, אבל לגמרי, המצאה שלנו. וכמו שהמצאנו, אפשר לבטל את ההמצאה: מי ש"דורש את הכבוד המגיע לו", מי שההכרה בייחוד שלו חשובה יותר מהייחוד עצמו – שיתכבד וייצא בבקשה לשנת שמיטה. אולי זה יעזור לו לראות את עצמו בפרופורציות הנכונות. זה בוודאי יעזור לנו להיגמל מכמויות הפראמין* שאנחנו כבר מכורים לו. השמיטה היא התרסה נגד כל אנשי ה"שופוני, כי חשוב אני, אז תנו לי תיק. אחרי הכל, זה מגיע לי."

לצערנו, השמיטה הזו לא תקרה. זה כנראה מה שמגיע לנו.

*פראמין - תרופה נגד בחילות