רגע לפני שבת - פרשת נח: צבע היונה

כל העניין הזה של מיתוסים, סמלים ותדמיות התחיל שם, בתיבה. הסיפור הזה גדוש בכל כך הרבה מהם, שכמעט קשה לעקוב:

מבול שמוחק את כל עולם החי (כמעט. את הדגים אף אחד לא סופר); גלים אימתניים וביניהם נדה לה תיבה של ניצולים נבחרים, שאין להם מקום להניח בו את כפות רגליהם; רומנטיקה זוגית של עולם החי; עורב שלא ממש עומד בשליחותו (טוב, נו, בגלל זה הוא עורב); ויונה עם עלה של זית, שבגלל סיפור המבול נדונה לסמל לנו שלום עד היום. זהו, נגמרה הקטסטרופה ותכף יתחילו צלצולי פעמונים של ישועה ואחווה עולמית; ליתר בטחון, נוסיף לזה גם קשת בענן כדי להכריז שמעכשיו לא יהיו יותר קטסטרופות כאלה, וכל אלה יחד נותנים לנו את הביטחון במיתוס האוטופי ולפיו מעתה יהיה שלום עולמי וגר מיקי זוהר עם אילנה דיין, זאב עם כבש ירבץ (בתנאי, כמו שאומרת הבדיחה, שבכל יום תחליפו את הכבש) והעולם כולו יהיה מקום טוב יותר.

נו, באמת. התורה יותר חכמה מזה. תוך כמה פסוקים אנו שומעים על שכרותו של נח, ומספרים לנו על כל העניין הזה של מגדל בבל ודור המריבה, ובכלל מתברר שסיפור המבול הוא "תורת יחסות" ראשונה, כי נח היה צדיק תמים, אבל רק בהקשר של הדור המסוים ההוא, וגם זה לא לגמרי לזכותו כי הוא הראשון בהיסטוריה ש"רק מילא הוראות" ואפילו לא ניסה להציל אנשים אחרים. והיונה עם עלה הזית בפיה – על סמך מה בדיוק אנחנו תמיד מתארים אותה כיונה צחורה? בשום מקום בפרשה זה לא כתוב אבל אנחנו החלטנו שהיא כזו, צחורה כשלג, כי אחרת איך בדיוק היא תסמל שהשלום הגיע? לא רק שהיא לא צחורה, לא כתוב בכלל מה היה צבעה, אבל לנו קשה לקבל שייתכן שהיא היתה יונת בית פשוטה שצאצאיה מלכלכים לנו את המרפסות. והקשת? היא היתה צריכה להיות מגנט על המקרר של כולנו. הצבעוניות שלה מזכירה לנו שזה בדיוק יופיו של העולם – הוא מורכב מצבעים שונים, וכל אחד מאתנו אוהב חלק מהם יותר וחלק אחר פחות. הכל יחסי, צריך פרופורציות ונא להתנהג בהתאם.

אולי נזכרתי בכל העניין הזה של מיתוסים כי בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר אנשים אומרים שהמדינה פשטה את הרגל. שצריך לסגור הכל ולהתחיל מההתחלה, אולי הפעם יצליח לנו יותר. אבל זה, אולי, הלקח החשוב ביותר של סיפור המבול: המיתוס הזה, שכשנדמה שהכל רע באופן מוחלט אפשר פשוט לעשות ריסטרט, למחוק הכל, להתחיל מהתחלה ולברוא הפעם עולם טוב יותר, הוא לא יותר מרעיון אסקפיסטי שלא יכול להתגשם. אפילו לאלוהים זה לא הצליח.

אז מה כן? השבוע שמעתי הגדרה יפה של אופטימיזם, שנדמה לי שיכולה לסייע:

להיות אופטימי אין פירושו להאמין שיהיה טוב יותר; פירושו לעשות כל שביכולתנו כדי שיהיה טוב יותר.

ובמקרה כזה, כבר לא ישנה מה צבעה של היונה.