רגע לפני שבת: "לך לך" כמבשר האג'יליות
עודכן: 20 במרץ
בפסוק הראשון, אלוהים אומר לאברהם – אז עדיין אברם - ללכת אל הארץ שהוא יראה לו. עוד שני פסוקים שוטחים בפניו את ההרים והגבעות שאלוהים מבטיח לו, מוחשית ומטאפורית כאחד – ארץ פיזית, שבה הוא יהפוך לעם הכי-הכי מכל בחינה, כזה שכולם נושאים אליו עיניים ומברכים. ששה פסוקים בלבד נדרשים לאברם לקחת את כל המשפחה, כולל בני דודים, כל הרכוש, כולל העיזים והכבשים, ולצאת לדרך. הוא מגיע לכנען, שומע שוב שזו הארץ שבה יתגשמו כל התקוות, ובונה מזבח כדי לומר תודה.
ואז, בפסוק העשירי, פתאום באותה ארץ מובטחת יש רעב.
ומה אבינו בוחר לעשות?
הוא עוזב. וכאילו כדי להשתיק את כל מי שחושב שיש כאן איזושהי בעיה, התורה ממהרת להסביר: טוב, זה לא היה סתם רעב. זה היה רעב כבד מאד.
על זה סבתא שלי היתה אומרת: נו, שויין. רק נהיה קצת קשוח, וכבר הוא מוותר ובורח.
אולי. אבל אפשר גם להתבונן בכך בדרך אחרת.
התגובה של אברם היא הגמישות הנדרשת בתנאים של סביבה שהשתנתה עד כדי כך, שחייבים להתבונן בה ולשנות בזריזות הנדרשת את ההתאמה שלנו אליה, כמו גם את הדרכים בהם אנו פועלים בתוכה. זו האנטיתזה לדמות הטרגית של מדליק הפנסים, שהמשיך להדליק את הפנס עליו הופקד בכל ערב ולכבות אותו בכל בוקר רק בגלל שזה הכלל שמנחה אותו, בלי שום קשר למהירות הסיבוב של כוכבו. המהירות הזו הולכת וגדלה, עד שלא נותר לו זמן בין הדלקה וכיבוי. מדליק הפנסים האומלל דבק בכלל שנקבע, למרות שהכלל הזה כבר לא מתאים למציאות.
בהחלטתו לעזוב את כנען, אברם אבינו מגלה משהו שאנחנו קוראים לו אג'יליות – יכולת התאמה מהירה לתנאים משתנים. הצלחתו של מסע, כל מסע, תלויה ביכולתם של הנוסעים להיות אג'יליים. היכולת הזו היא כנראה אחת המיומנויות החשובות ביותר שכל אחד מאתנו זקוק לה בארגז הכלים שלו.
וזו היכולת שאברם מגלה כשהוא מבין שתנאי הסביבה, מאד השתנו.
כל מי שחשב שזו מיומנות חדשה הנדרשת מאזרחי המאה ה-21, שיחשוב שוב.
תגובות