רגע לפני שבת: להיות, זאת לא שאלה.

כשהייתי בת שבע בערך, הבן של השכנים, גם הוא בן שבע, איים עלי שירביץ לי. נכנסתי הביתה בוכייה, ולפני שהספקתי לספר את כל פרטי המקרה, אחותי הקטנה בת השלוש הסתערה על הדלת ורצה החוצה, נעמדה מולו במלוא גובהה שהגיע בערך עד למתניו, וכשידיה על מתניה צעקה עליו בקול גדול: "אם עוד פעם אחת תציק לאחותי, יהיה לך עסק אתי!"

הוא נבהל וברח.

שתינו למדנו מאז שגם אם אנחנו מאד רוצות, לא תמיד נוכל להבריח את מה או את מי שמאיים עלינו. הלקח העיקרי שאנחנו מקפידות עליו, בכל מצב, הוא הכוח והנחמה שבהיותנו יחד ברגעים השונים של החיים שבהם זה נדרש, ולא משנה אם אלה רגעי כאב, איום, שמחה או שאלה. פשוט להיות.

הטקסט הבא שוטט לו אנונימי במרחבי הפייסבוק, והיום התברר לי שהוא נכתב על ידי המשוררת והפסיכותרפיסטית סמדר וינשטוק* (תודה לערן בלחסן על הארת העיניים! ) הטקסט מדבר על להיות ברגעי הקושי הגדולים:

"אם תפגוש אדם שבור,

שב אתו

על סף השבר הארור.

אל תנסה לתקן,

אל תרצה שום דבר.

ביראה ובאהבת הזולת

שב אתו

שלא יהיה שם לבד."

הנה לכם תרגיל חשיבה לקראת שבת: נסו לזהות - מי יודע לפגוש אותנו בשברנו? לזהות את השבר כי הוא מתבונן, באמת מתבונן, בנו? וכשכבר פגש בשברנו, האם הוא יודע להיות אתנו ביראה ובכבוד ליד אותו שבר, שלא נהיה שם לבד? או שהוא מושך בכתפיו ומפנה את גבו, מוסיף שבר על שבר?

נסו לזהות גם את זה: ליד השבר של מי חשוב לנו לשבת, ויתרה מזאת - ליד השבר של מי אנחנו רוצים ומסוגלים, ביראה ובכבוד, רק לשבת, כך שהוא לא יהיה לבד?

אחרי שתזהו את האנשים האלה, גשו אליהם, העניקו להם חיבוק ואמרו להם תודה.

שייקספיר טעה. כשאוהבים מישהו, להיות זו לא שאלה. זה מוצר צריכה בסיסי.

• מתוך "צל עריות", סמדר וינשטוק, הוצ' סטימצקי, 2013