רגע לפני פסח: מפי עוללים

יש שני מצבים שבזכותם אני שמחה שיש פייסבוק:

- כשהוא מזכיר לי ימי הולדת של אחרים: אני שכחנית כרונית בנושא, למזלי כל אלה שבאמת מכירים אותי כבר יודעים ולא נעלבים.

- כשהוא מזכיר לי אירועים משמחי-לב מהעבר, כאלה שראוי להיזכר בהם.

השבוע, קיבלתי תזכורת כזו: לפני חמש שנים בדיוק, כשהיא היתה בת חמש בלבד, לירי הציגה לי קושיות משל עצמה.

"סבתא, את יודעת מי הוציא את בני ישראל ממצרים?"

"מי?"

"אלוהים."

אוקי, חשבתי לעצמי, תבדקי למה הילדה מתכוונת.

"לא משה רבנו?" שאלתי.

"לא, אלוהים." הקטנה היתה נחושה לגמרי. "והוא עשה את זה ביד חזקה ובזרוע נטויה."

הנחת העבודה שלי היתה שהילדה הקשיבה בגן. ליתר בטחון, בדקתי. "מי סיפר לך?"

"הגננת," אמרה במשיכת כתף של נו באמת. "אלוהים הוציא את בני ישראל ממצרים."

ניסיתי לברר בזהירות מה בדיוק נאמר, משתדלת להתאפק מלפגוע חלילה באמון שלה בגננת. "הגננת אמרה לכם מי זה אלוהים?"

"לא, אבל אני יודעת," הגיעה תשובה בוטחת שרק ילדה בת חמש יכולה לתת.

"מי זה?"

"הוא היה איש זקן כזה, עם ראש וידיים ורגליים וזקן ממש ארוך."

"את בטוחה שאת לא מתכוונת למשה רבנו?" ניסיתי.

"בטוחה. זה היה אלוהים. הוא זה שהוציא את בני ישראל ממצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה," חזרה ואמרה.

הבנתי שהחלק של היד החזקה והזרוע הנטויה מאד הרשימו אותה.

הוספתי לתשאל. "ומה קרה אחרי זה?"

"כלום," אמרה הילדה באותו ביטחון. "אחרי זה, אלוהים מת. כבר לא צריך אותו יותר."

ואידך זיל גמור.

חג אביב שמח, בריא ובטוח לכולם!