רגע לפני שבת: יצור הפרא הכי פראי
עודכן: 20 במרץ
תמיד הייתי חנונית.
ברצינות. הייתי ילדה טובה שהקשיבה בקול ההורים, עשתה מה שאומרים לה, השתדלה להצטיין בבית הספר. הכנתי שיעורי בית. לא הסרתי את הסוודר שאמא אמרה שאני חייבת ללבוש גם כשהיה לי חם. אכלתי יפה את מה ששמו לי בצלחת. אפילו בגיל ההתבגרות לא מרדתי בכלום. הלכתי עם הזרם.
ולמרות זאת, אפילו אני מסתכלת בחשד על פרשת "בחוקותיי".
אם נלך לפי כל החוקים, אומרת לנו הפרשה, נקבל כל מה שאנחנו רוצים. גשם, תנובת אדמה, ארץ מובטחת ושלום לכל. שכר ועונש פשוטים ובסיסיים.
אבל מי מאתנו לא רוצה לפעמים לבעוט במוסכמות, לשחות בלי קשר לכיוון הזרם, לרקוד כאילו אף אחד לא מביט, לאבד שליטה ולהיות, כמו מקס בספר הילדים אפילו לרגעים ספורים,המופלא של מוריס סנדק, "יצור הפרא הכי פראי"?
המציאות מוכיחה שבניגוד למה שאומרת לנו פרשת בחוקותיי, לא תמיד ההליכה עם הנורמות המקובלות מקדמת אותנו. לפעמים אנחנו חייבים להתעקש שאף על פי כן, נוע תנוע. ולפעמים, כדי לפרוץ את הקשיים והאתגרים שהחיים מציבים לנו בדרכנו, אנחנו זקוקים לכל מה שיראה לנו שלפעמים גם לפעול הפוך מהמצופה, זה לגמרי בסדר.
נזכרתי בזה השבוע כשהקשבתי ליובל שמלא מתאר לכ-200 בני נוער את הדרך שעשה, הכלים שפיתח ושעזרו לו להצליח, האתגרים הלא פשוטים עמם התמודד. מכל הסיפורים המרתקים שלו, אחד נחרת לי באופן מיוחד - אני מקווה שאני מתארת נכון את הפרטים, אבל גם אם לא, העקרון ברור:
יום אחד, כשהיה בתחילת חטיבת הביניים, שב מבית הספר עם תעודה - איך נאמר זאת בעדינות? - לא כזו ששמחים להביא הביתה. לדבריו, עמד וקצת רעד כשהמתין לתגובתה של אמו.
אמו נטלה את התעודה והביטה בציונים הדלים, ציון אחר ציון. לפתע עצרה, עיניה אורו והיא אמרה: איזה יופי! תראה, הצלחת להשתפר בהיסטוריה! בוא נחגוג את זה!
לא מפתיע שאחרי זה, הוא יכול היה לחשוב ולעשות את הנדרש כדי להצליח גם בשאר.
הקשבתי וחשבתי על מקס שחזר מארץ יצורי הפרא אל ארוחת הערב החמה שחיכתה לו. תארו לעצמכם איך היתה נראית מציאות שבה הנורמה החינוכית התמידית, של הורים, מורים, קולגות וחברים כאחד, היתה למצוא ולחגוג הצלחה, יהא גודלה אשר יהיה. מציאות שבה מבינים שלמרות "אם תלכו בחוקותיי תזכו בכל האושר והעושר שבעולם", החיים הרבה יותר מורכבים מהדיכוטומיה הזו.
אז כן, גם ליצורי הפרא יש כללים, רק אחרים. ובכל פעם ששואלים אותי איזה יצור פרא הייתי רוצה להיות, ולו לכמה רגעים, תמיד יש יצור כזה, גם אם הוא משתנה לעיתים.
אני ממש מקווה שלכל אחד מאתנו יש.
אני לא יכולה שלא לסיים בנימה המשעשעת והסרקסטית, שבה אפרים סידון כתב על מושגי שכר ועונש בספרו הנפלא: "שירים רעים לילדים טובים":
ילד אחד היה רזה ולא רצה לאכול
התרגזה אמו ואמרה בקול:
"אם לא תאכל לא תהיה לי ברירה
אני אקרא למכשפה נוראה,
שתאכל אותך מיד!
אבל הילד לא פחד
והאמא הזמינה מכשפה.
באה המכשפה והתחילה לצעוק:
"מה זה, עושים ממני צחוק?!
לבוא כל כך מהר ומכל כך רחוק
בשביל ילד כזה? קטן ורזה?
אני לא אהיה שבעה מזה!
ואכלה את האמא.
תגובות