רגע לפני שבת: פרשת ויישלח – לא לפחד לפחד

אחת השאלות שאני מציבה בכל פעם שאני מלמדת – בין אם מדובר בסטודנטים, בני נוער, מבוגרים או ילדים – היא, האם כל מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו גם צריכים לעשות. ומכיוון שבדרך כלל מדובר בסוגיות הכרוכות ביתרונות העשויים להציל חיים אבל גם בסכנה של אבדן שליטה העלול לפגוע באופן משמעותי – בנו, באחרים, בסביבה - התשובה מתבססת על טיעונים מתחום האתיקה והמוסר, ובחלק ניכר מהפעמים הפחד ממה שעלול לקרות מוביל אותנו לשלילה – לא, לא כל מה שאנחנו יכולים לעשות, אנחנו גם צריכים לעשות.

אבל אנחנו לא תמיד מקשיבים לעצה הזו, ובמאזן הכללי - כנראה שלמזלנו, כי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללה אנחנו אמנם נכנסים לצרות, פוגעים באחרים, זורעים הרס ובאופן כללי מזיקים, אבל זו גם אחת הסיבות המרכזיות שמובילה אותנו להגיע להישגים רבים, לשפר את בריאותנו, להתמודד עם אתגרים שנדמה שהם חסרי תקנה, לשבור שיאים ובאופן כללי לעצב חיים טובים יותר. פריצות הדרך האלה תלויות באנשים המוכנים להסתכן. אנחנו קוראים להם יזמים, אמיצים או גאונים, ואנחנו גם קוראים להם חסרי אחריות, חסרי מעצורים ומסוכנים. אבל בין אם הם מצליחים ובין אם לא, המוכנות להתמודד עם אי ודאות ולעשות משהו שתוצאותיו אינן ידועות בפירוט מראש, כרוכה תמיד בפחד.

יעקב עומד לפגוש את עשיו, והוא מפחד עד הנים האחרון שבגופו ובנפשו. אחרי שרימה אותו וברח ממנו שנים רבות לפני כן, ליעקב אין מושג מה עומד לקרות. הוא די בטוח שאחיו הגדול והחזק יתנקם בו נקמה כואבת ואלימה, והוא לא מסתיר את האימה שהוא נתון בה. אלא שכאן מוכחת גדולתו כמנהיג: יעקב מפחד - אבל לא מנסה לעשות סיבוב פרסה, לצפות שאלוהים יציל אותו או להטיל אחריות על אחרים. הוא מכיר באי הודאות המסוכנת שבפניה הוא ניצב, ולצד תפילה הוא מתכנן ומתכונן באופן פעיל עד כמה שניתן, ומלמד אותנו שהדרך להתמודד עם פחד היא באמצעות חשיבה ביקורתית, עשייה מיטבית – והכרה בכך שאתה לא יכול לשלוט בכל, לא יכול לדרוש שהכל תמיד יהיה תלוי בך ובעמדותיך, ושכל תכנית היא בסיס לשינוי: כי כשהמציאות עצמה מגיעה, עשיו עושה את הדבר האחד שיעקב לא צפה בכלל – רץ אל אחיו הקטן, נופל על צווארו בחיבוק - ושניהם בוכים.

למרות שנדמה לנו שהם חסרי מורא, יעקב מוכיח לנו שפורצי גבולות הם אנשים שמפחדים בדיוק כמו אחרים, אבל במקום לתת לפחד לנהל אותם, הם מנהלים את הפחד שלהם וקוראים עליו תיגר. זה היה נכון בימי המקרא, ונכון שבעתיים גם כיום. בין אם מדובר במחקר מדעי, בחינוך, בכלכלה או בפוליטיקה, כשאפשרויות הבחירה המוצעות לנו מגוונות ושונות כל כך, קשה לדעת מראש באיזה מהכיוונים אנחנו צועדים – בכיוון של טעות מוחלטת, או בכיוון של פריצת דרך שתשנה הכל. דבר אחד ברור: אם לא נעשה את מה שאנחנו יכולים לעשות, לא נדע אם היינו צריכים לעשות את זה או לא.