רגע לפני שבת: סדקים בחומות

לך לך אל הארץ אשר אראך. גם בביקור חטוף, אפשר לראות דברים אם רק מתבוננים באמצעות הלב, בלי חומות, בלי סייגים, בנפש חפצה. השבוע ציינו ברחבי העולם שלושים שנה לנפילת חומת ברלין. אחת השאלות המרכזיות שנשאלות בשנים האחרונות במהלך השבוע הזה, של ציון נפילת חומת ברלין, היא – "איזו חומה היא החומה הבאה שתיפול". נסו לענות על השאלה הזו, שאני מוצאת אותה כמאתגרת במיוחד. יש סביבנו כל כך הרבה חומות. ממה מתחילים?

נזכרתי במפגש מרתק שהיה לי לפני כמה שנים בסיאול, מסוג המפגשים שבהם אתה יוצא והולך למקום אחר רק כדי למצוא את עצמך. הקוריאני שישב לצדי היה פרופסור לרפואה באוניברסיטה. "כשהמלחמה פרצה בין הצפון לבין הדרום, הכפר שמשפחתי חיה בו, התפצל," סיפר. "חלק הצליחו לברוח דרומה, חלק נתפסו על ידי הכוחות הצפוניים מבלי יכולת להימלט. אבי היה צריך ללכת לצבא הצפוני, אבל כל הפרנסה המשפחתית היתה מוטלת על כתפיו. אחיו הצעיר היה בוגר מספיק כדי להתגייס, והלך במקום אבי. שאר המשפחה ברחה דרומה. כל הניסיונות לבדוק מה עלה בגורלו של האח, לא צלחו, והמשפחה הסיקה שהנורא מכל קרה. שישים שנה ידענו שלאבא היה אח שנהרג במלחמה. לפני כמה חודשים, קיבלתי פתאום הודעה שהוא חי, עם אישור לבוא לצפון קוריאה לשלושה ימים כדי לפגוש אותו. איזו פגישה מרגשת! הוא חקלאי, מצליח איכשהו להתפרנס, אבל העוני שם נורא. השכר החודשי הוא שלושה דולר, כמו המחיר של שק אורז אחד, וגם זה רק אם יש לך מזל. את בני הדודים שלי לא הרשו לי לפגוש... לצערי, אבי נפטר כבר לפני כמה שנים, מבלי לדעת שאחיו למעשה ניצל, חי בצפון קוריאה, התחתן ואף הוליד ילדים. לא להאמין, אחרי שישים שנה, פתאום זכיתי במשפחה שלמה! את יכולה לתאר לעצמך סיפור כזה?!"

אמרתי לו שלצערי הרב, אני דווקא יכולה. ואפילו די בקלות.

קוריאני אחר שהיה אתנו הקשיב לסיפור, ובמיוחד לתיאור העוני המנוול, המשטר הקשה והחיים עם הפחד. "אם יזמינו אותי להרצות בצפון קוריאה, לא אסע," אמר, וראשים סביבי הנהנו בהסכמה.

"אם יזמינו אותי להרצות בצפון קוריאה, אסע בלי לחשוב פעמיים," אמרתי.

כולם הסתובבו אלי. "למה?" שאל האיש שמצא את דודו האובד.

"כשיש חומה כל כך קשה בין שני צדדים, כל פגישה כזו יכולה ליצור בה סדק, אפילו קטנטן,"עניתי לו. "ודרך סדק יכולים לחדור אור, ומים, וקצת גרגרי חול, עד שאולי אפילו יבקע ממנו פרח."

"את משוררת," חייך האיש.

"לא," חייכתי בחזרה. "אבל יש לי ניסיון עם חומות."

מאוחר יותר, בין המון אדם, ברחוב עמוס חנויות המוכרות מזכרות שאף אחד לא צריך, בתי תה, דוכנים של אוכל-רחוב ומיצים טבעיים, ניחוח ערמונים שבה את ליבי. מוכר חמור-סבר מילא שקית עבורי. השעה היתה מאוחרת והוא נראה כמו מישהו שרק רוצה לסיים את היום וללכת לישון, בטח לא כמו מישהו שיש לו סבלנות לשוב ולנסות להסביר לתיירת הזאת בקוריאנית ושפת סימנים כמה בדיוק עולה השקית. לאחר ששילמתי, נטלתי ערמון ראשון, ובעודי מכרסמת חייכתי אליו במאור פנים, סימנתי שטעים לי ואמרתי לו את משפט הקסם שדודי תמיד מקפיד לומר לכל מי שזקוק לריכוך, הרגעה או סתם תזכורת שהחיים יכולים להיות יפים: "שיהיה לך לילה הכי טוב!"

איכשהו, את האנגלית הזאת הוא דווקא הבין. הפנים העייפות והמקומטות האירו, וחיוך גדול הפציע לעברי. הוא נטל ערמון נוסף והעניק לי אותו במתנה: "גם לך, גם לך!" קד וצחק, קד וצחק.

וליד הסדק שנסדקה בחומה הקטנה הזו, ערמון המתנה שהעניק לי היה המתוק מכולם.

הערת השועל: השבוע קראתי שיש פנימייה מצליחה לטיפול בנערי גבעות מנותקים. בין השאר, ההצלחה תלויה בזה שאסור להם להביא לפנימייה אלכוהול, סמים ובנות. לכו לכם מכל מה שהוא רע ועושה נזק כמו סמים, אלכוהול ובנות. איזו השוואה אומללה. לכי תנפצי את החומה הזו – ושיהיה לך בהצלחה.