רגע לפני שבת: להיות לרגע

אני לא יודעת אם באמת היה קר ביום בו ביקרנו בטרזינשטט, אבל אני קפאתי. על הבלוקים עוד ניכרו מספרים. עלי העצים נעו, הרוח נשבה בלי קול. היינו כמעט לבדנו. לראשונה הבנתי כיצד דממה יכולה ממש לזעוק. לא ידעתי שאפשר להרגיש כיצד כל שריר, כל צינור דם, כל עצם בגוף, נוגעים בקור המקפיא של כל אחת מהאבנים שמסביב ורועדים. בשלב מסוים, רציתי רק לברוח משם. הזדרזנו לתחנת האוטובוס, ובעודנו ממתינים הבנתי את המושג "למשות". הרגשתי כאילו בעוד רגע העלייה במדרגות האוטובוס תמשה אותי כמו מתוך המים הקרים והמטביעים של העבר אל ההווה החם, המחייה והממריץ. האוטובוס הגיע, עצר ופתח את דלתו. לקחתי נשימה עמוקה של אוויר ועליתי במדרגה הראשונה.

ראוס, סינן לעברי הנהג בזעם.

לא הבנתי. או שסרבתי להבין.

ראוס! הוא כמעט צעק, מנופף בידו לסמן שאין יותר מקום באוטובוס.

הנהג קם, ובעיניים שלא הותירו מקום לספק סימן בידו שאצא. הייתי בטוחה שהוא לא יהסס לדחוף אותי ולסגור עלי את הדלת. אף אחד לא שאל מה קורה, אף אחד לא התנגד. חלק הפנו מבט החוצה, אחרים סתם התעלמו. אדם אחד פנה אלי באנגלית ואמר שעדיף לי לא לעורר מהומה ופשוט להמתין לאוטובוס הבא, שיגיע בעוד דקות מעטות.

יצאתי.

אין לי מושג מדוע הנהג הגיב כפי שהגיב. אולי זה היה התיק שנשאתי, שעל צדו נכתבו שלוש אותיות בעברית. אולי זו היתה השרשרת שעל צווארי, עליה היה תלוי מגן דוד קטן וצנוע. אולי הוא שמע אותי אומרת מילה בעברית לדודי, שעדיין לא הספיק אפילו לעלות ולא הבין למה ירדתי בחזרה. סיפרתי לו מה קרה, אבל האוטובוס כבר ברח משם. אחרי כמה דקות הגיע אוטובוס נוסף. הוא נראה אותו הדבר, היה מלא באותה המידה, ורק הנהג היה אחר.

עברו בערך שני עשורים מאז, ומדי פעם אני שבה אל הרגעים האלה. כבר קרה שלא האמינו לי, כמו אותה אמריקאית חביבה שסיפרתי לה את הסיפור. "מעולם לא נתקלתי ביחס כזה באירופה, אני לא מאמינה שזה מה שקרה," אמרה בנחרצות, כמעט בכעס. לאחר מכן ניסתה לרכך מעט, והוסיפה: "את כנראה חווית את זה כך, לא יותר." לפעמים גם אני כועסת על עצמי, מסיבות אחרות - מדוע לא התנגדתי, מדוע לא עמדתי בתוקף על זכויותיי. לפעמים אני סלחנית יותר כלפי עצמי. לבד בארץ זרה, שאנו לא דוברים את שפתה ולא מכירים את חוקיה, בלי שום תמיכה – אף לא במבט - מהאנשים שנכחו סביבי. לא בדיוק המצב הכי חכם לעורר בו מהומות. אולי באמת היו יותר מדי אנשים באוטובוס. אולי הוא לא באמת כעס, וזה רק הדמיון שלי עבד במלוא הקצב עקב הנסיבות. אבל להרף עין, הייתי שם, במקום הבלתי נסבל הזה של האין אונים מול רוע. זו לא היתה הפעם הראשונה בחיי שנתקלתי במה שנראה כאנטישמיות, גם לא האחרונה. זה תמיד מעורר בחילה. ותמיד, אבל תמיד, זה מזכיר לי מחדש מדוע בשום אופן אין הצדקה כלשהי ואין לקבל מצב בו גם אנחנו נהיה כאלה, אף לא ברמז – מכיוון שרמז כזה הוא הצעד הראשון לעבר הרוע. לא צריך יצירות כמו "בעל זבוב" או "הגל" כדי לדעת שאחרי הצעד הראשון, הצעדים הבאים קלים יותר. מספיק להתבונן במציאות. המספר על היד שלי לא נמצא שם כדי שאני אזכור, אמרה ניצולת שואה באחת משיחות "זיכרון בסלון". הוא נמצא שם כדי שאתם תזכרו.

"קדושים תהיו, כי אני קדוש", פותחת ואומרת לנו פרשת "קדושים" ומפרטת למה הכוונה. חלק הארי של הדברים עוסק במערכת הערכים וההתנהגות שיש לאמץ ביחסים בין בני אדם, זו שבאמצעותה אנו מבקשים להפוך את עצמנו לנוכחות משמעותית ראויה וחיובית בעולם. בימים הנוראים האלה, שבין ציון היעדר גבולות הרוע האנושי לבין ציון המחיר והשמחה שבתקומה, זו הקדושה שראוי לזכור. כל השאר, כבר יגיע

.