רגע לפני שבת: לפתוח את נדיבות הלב

הטון עושה את המוזיקה, סבתא שלי נהגה לשנן לי. תמיד תחשבי היטב מה התגובה הנכונה. תספרי 21, 22, 23 ורק אז תגיבי. ברוב המקרים תגלי שהיא לא התגובה הראשונה והמיידית שחשבת עליה. את תגלי גם שהרבה פעמים לא משנה מה התכוונת להגיד, מה שמשנה הוא הטון שבו נאמרו הדברים, יתרה מזו - מה שמשנה הוא מה שהאחרים חשבו שהם שמעו.

סבתי נתנה לי הרבה עצות טובות, אבל זו היתה אחת הטובות שבהן. עד היום אני צריכה מדי פעם לעצור ולהזכיר אותה לעצמי. זה נכון בכל הקשרי החיים, וזה נכון במיוחד למי שמנהל אנשים אחרים.

כי בגדול, כשאחד מאנשי הצוות שלך בא ומספר לך על משהו שהוא או היא עשו במסגרת עבודתם, יש שלוש תגובות אפשריות.

אפשר להיכנס מיד לעמדה ביקורתית. "אבל הרי אמרתי לך שלא צריך/למה עשית זאת ככה ולא כמו שהנחית אותך/זה מיותר ולא צריך את זה" וכן הלאה. להעיר על הפערים בין הרצוי למצוי, אנחנו הרי דורשים מצוינות, לא? לכן תמיד – אבל תמיד – יש משהו שאפשר היה לעשות טוב יותר, או גרוע מכך – לומר שהיינו עושים זאת טוב יותר בעצמנו. אבל למרות שמדי פעם זה אכן מה שצריך לעשות, לטווח הארוך - זו לא הדרך להניע התלהבות של עשייה ולהצמיח יכולות של אחרים. זה אפילו די מדכא. עדיף להשאיר את זה למקרים הקיצוניים באמת, כשאין שום ברירה אחרת.

אפשר להיות אדישים, כי אחרי הכל בחלק ניכר מהמקרים זה הרי בדיוק מה שאותו חבר צוות היה אמור לעשות, זה חלק מתפקידו, למה צריך בכלל להתייחס לכך, במקרה הטוב אולי נפטיר סוג של "אה, יופי", ונמשיך הלאה. לעיתים קרובות זו תגובה שהיא הגרועה ביותר, כי היא סוג של שקיפות, שלא לומר עיוורון. לא באמת ראיתי אותך, המאמצים שלך נראו בעיני טריוויאליים, זה ממילא מה שציפיתי ממך. כמי ששמעה לא מעט "לא ציפינו ממך לפחות מזה", אני יכולה להעיד כמה זה מתסכל.

ואפשר לתת טפיחה על השכם. היא תהיה קטנה יותר או גדולה יותר בהתאם לנסיבות, אבל היא תמיד תהיה, והיא תהיה התגובה הראשונה. זו הדרך שלנו לומר לאדם: ראיתי אותך, שמתי לב למאמצים שלך, יישר כח ואני בטוח שתמשיך כך - ועכשיו, בוא נדבר על איך אפשר לקחת את זה למקום עוד יותר טוב.

ואפשר לא להגיב, אלא ליזום. לבוא מדי פעם ולומר – כל הכבוד.

להיות נדיבים. זו עוצמה בפני עצמה.

וזה בדיוק האור שהפסוק השני בפרשת "תרומה" מאירה בו את הדברים.

"תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ" שמות, כה, ב'.

את התרומה יש לקחת. מכאן שלא משנה מה התכוונתי לתת, מה שחשוב הוא מה לקחו מזה. מה שמעו שנתתי – נזיפה, ביטול או מחמאה. זו התרומה שהשומע לקח ממני, והיא זו שתסגור או תפתח את נדיבות הלב שלו, ובמילים אחרות – את ההנעה שלו להמשיך, לצמוח, להשתדל ואפילו ליזום. כי מכל אחד אפשר לקחת רק את אשר ידבנו לבו. מכאן שהנדיבות נובעת מהלב, לא מהראש; והשניים שלובים זה בזה.

שבוע שלם באיסלנד בתקופת החורף מעצימה את החשיבות הזו, של נדיבות הלב. אחד הכללים המעניינים בתרבות האיסלנדית קשורה לזה: אם נווד מגיע לנחלתך, המסורת מחייבת אותך להעניק לו מחסה ללילה אחד לפחות. איש לא יישאר ללא תמיכה, לבדו, בחוץ, בחורף המקפיא. גם לא בקיץ.

כמה יפה. גם פרקטית, וגם מטאפורית.

עוד על איסלנד – בשבוע הבא...