רגע לפני שבת: בעבודה קשה

"וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. " (שמות ו',ט')

שילוב הרסני. מצד אחד, כורעים תחת הנטל של עבודה קשה מנשוא. חומר, לבנים, הגב נשבר, הקיום בסכנת הכחדה. מצד שני עומד מישהו שטוען שהוא יביא את הגאולה. ובאמצע, הסיבה שבגללה בכלל לא מקשיבים לו: קוצר רוח.

נהוג לפרש את הביטוי "קוצר רוח" כהיעדר סבלנות, הצורך שדברים יקבלו מענה עכשיו ומיד, קושי בדחיית סיפוקים ואי רצון להשקיע את הזמן, המחשבה והמשאבים הנדרשים לתהליכים ארוכים ולעיתים קרובות מייגעים. אני רוצה עכשיו, הכי מהר, הכי הרבה, הכי גדול. מתברר שזו תכונה לאומית ותיקה. המכות ניחתות, פרעה לא ממצמץ, וכדי לצאת מעבדות לחירות בני ישראל יצטרכו להמתין לפחות עד השבוע הבא.

אבל הביטוי "קוצר רוח" אינו העדר סבלנות בלבד. קוצר הרוח פירושו גם שהחלק הרוחני, קצר. ואדם שהחלק הרוחני שבו קצר, הדברים המשמעותיים שסביבו אינם יכולים לגעת בו באופן הראוי, כי רוחו קצרה מדי מהכלתם. וכשזה המצב, זה לא משנה אם משה מגמגם או רהוט, בכל מקרה לא שומעים אותו. כל עוד הרוח קצרה, העבודה הקשה היא מרכז קשוח שמחריש אוזניים ובעיקר מסתיר חזון, היציאה מהעבדות מתעכבת, ואפילו עשר מכות מצרים לא תמיד יספיקו לה.

יש חלק נוסף להבנה הזו: אפשר להאריך את הרוח. כשהרוח ארוכה, יש מקום לגדול. זה דורשת עבודה קשה, אבל אפשר לעשות זאת כשמבינים שבקצה הדרך, ממתינה התגשמות ההבטחה. הראויים שבינינו לא יירתעו גם מהצורך להתלבט, למצוא חלופות ולחתור קדימה מבלי לוותר על מה שאנחנו טוענים שחשוב לנו. לנשום עמוק, לפקוח עיניים ולהרחיב את הנשמה. אורך רוח.

אלה שיודעים לעשות זאת, זוכים לצאת ממצרים.