רגע לפני שבת: סנה בוער באש
עודכן: 21 במרץ
בראיון לקראת תחילת שנת 2019 ממליץ דן אריאלי לקבל החלטות לפי החיים שאנחנו רוצים שיהיו לנו בטווח הארוך, ולא לפי מה שמפחיד אותנו לטווח הקצר. בכך, הוא ממליץ על משהו מאד ותיק ומוכר: היכולת "לרוץ למרחקים ארוכים". לקבוע לעצמנו את המקום שאנו רוצים להיות בו, את החזון, המטרה, הפסגה אליה אנחנו רוצים להגיע, ולהתקדם לקראתה גם כשהדרך קשה, מלאה אי ודאות וסיכונים. זו המלצה עתיקה, חוצת-תרבויות ונפלאה, שכולנו מסכימים לה עקרונית ורובנו שוכחים להתנהל לפיה, כי אין נוחות כמו הנוחות המוכרת, אין סיפוק כמו סיפוק מידי וצל ההר מפחיד יותר מהדרך לפסגתו.
השבוע נתחיל לקרוא בחומש שמות. אם בספר בראשית התמקדנו בגלגולה של משפחה עתירת מצבי סיכון, ספר שמות ייקח אותנו לגלגולו של עם שעורפו קשה. בשני החומשים, מדובר בסיפורים מורכבים למרחקים ארוכים. רק לפני כמה פסוקים בודדים עוד ישבנו על גג העולם, ולפתע – התרסקות מוחלטת. לא זוכרים שלפני רגע, היינו יוסף. גרוע מכך, בוחרים שלא לזכור, ולנו לא נותר אלא להתענות כעבדים נידפים ברוח.
עד שנער אחד, למרות רצונו, יבחר בטווח הארוך הזוהר מולו באש.
הוא לא בוחר בזה בקלות. מה פתאום אני, הוא שואל. למה שיקשיבו לי בכלל, אפילו כשאני מדבר עם עצמי אני מגמגם. הוא לא היה מנהיג לפני כן, אין לו ניסיון, אולי כדאי להיצמד למצב הקיים, הייאוש שלי אמנם מייאש אבל הי, לפחות הוא שלי. אז מה אם הוא רע. הוא רע לתפארת.
ככל שהוא מוסיף ומביט באש, היא הופכת להיות הבערה הפנימית שלו והוא מבין. הדרך תהיה קשה, יהיו בה חרטות, תסכולים, אפילו זעם. אבל הפור נפל.
הגיע הזמן לשינוי.
שנת 2019 מסתמנת כשנת אי ודאות והחלטות, שרמת הסיכון בהן רוחשת "אריות, נמרים ודובים", וכל אחד יצטרך להחליט מהי עיר האזמרגד שאליה הוא רוצה להגיע. אבל דרך האבנים הצהובות תישאר יתומה מכף רגל בלי לב, שכל – והרבה אומץ לבחור בלא נודע.
פרשת שמות. בכל פעם שקשה, מומלץ להביט שוב בסנה שלנו. כל עוד הוא ממשיך לבעור בלהט החזון שאנחנו מבקשים להגשימו, הכל אפשרי.
תגובות