רגע לפני שבת: כשדואר ישראל עובד

מבצעי המכירות שהתנפלו עלינו החודש, בצמוד למציאות שמול עינינו, הזכירו לי את הסיפור הקצרצר הבא:

פציפיסט/ נתן זך

ביקשתי לקנות חרב בלי להב. הלכתי לאיצ'ה, זרק אותי מהבית. הלכתי לזמרי, זרק אותי מהחנות. הלכתי למוטי ואלגרה, אלה שיש להם אוסף, זרקו אותי מהמרפסת. בסוף באתי לגבי. זה מבין עניין. אמרתי לו: אני רוצה חרב בלי להב. יש לך חרב כזאת? אמר לי: לנו יש הכול. ומה שאין ויהיה, בעזרת השם. חרב בלי להב, כבודו אומר? כן, כבר הרבה זמן חיכינו לכבודו. שאלתי: וכמה תעלה לי?

אמר לי: זה תלוי. כמה כסף יש לכבודו במזומן? אמרתי: שישים שקל.

השיב לי: זה מספיק בתור מקדמה.

שילמתי ונתן לי קבלה: שישים שקל על החשבון. חרב בלי להב. שאלתי אותו: ואיפה החרב?

אמר לי: תגיע בזמן. אנחנו מחכים לה בכל יום. כל יום אני שואל בדואר חבילות, איפה החרב בלי להב. אמרתי: ואתה תודיע לי כשתגיע?

אמר לי: אצלנו זה עניין של אמון. או שיש או שאין לכבודו אמון.

אמרתי אני: אם לא היה לי אמון לא הייתי כאן. כבר זרקו אותי מהרבה מקומות. אמר לי: כבודו הגיע למקום הנכון. אצלנו לא זורקים לקוחות כמו כבודו. אמרתי: אז הכול בסדר? אתה תודיע לי.

אמר: בטח. רק בקשה קטנה לי לכבודו: אל נא יצלצל אלינו. אנחנו כבר נודיע לו. יצאתי משם שמח וטוב-לב. אמנם עוד אין לי חרב בלי להב, אבל יש לי הבטחה וגם שילמתי כבר מקדמה.

עכשיו הבנתי מה הבעיה .

הבטחות יש לנו לרוב, ובעיקר איומים. אנחנו גם מצטיינים בתשלום מקדמות מכל הסוגים, אותם שילמנו בעבר וממשיכים לשלם מדי יום.

הבעיה היא שהסחורה שרכשנו, ובדיוק הסחורה הזו ולא אחרת, דווקא כן הגיעה.