רגע לפני שבת: זוגות-זוגות

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית, יא', א')

"שפה אחת" מול "דברים אחדים". שני הפכים שביד גסה יתייצבו זה לעומת זה, וביד נבונה יעבדו יחד כדי להשלים זה את זה.

שפה אחת שהיא בסיס להתקדמות משותפת, דברים אחדים שהם מהות המגוון הנדרש ליצירתיות, סובלנות וגמישות; שפה אחת העלולה לרמוס את ההכרה בחשיבות קולו של היחיד, דברים אחדים העלולים לגרום לאיום וחשש מיותרים. לא צריך להרחיק אל אידאולוגיות מדיניות-פוליטיות גדולות של המאות האחרונות כדי להבין את הדואליות. די אם נסתכל על מערכות הלמידה והמדידה שלנו כיום, המאדירות סטנדרטיזציה עד כדי כך שמי שלא מתאים למדדיה ולשיטותיה, משלם על כך מחיר גבוה - מהגדרתו כ"חריג" או "לקוי" דרך "יישור התנהגות" באמצעים שונים ועד היפלטות מוחלטת.

זה לא פשוט, ליצור שפה אחת ולאפשר דברים אחדים בעת ובעונה אחת. נדרשים גם חזון וגם אומץ ליישומו. צריכים להיות מוכנים לקבל ביקורת, לא לחשוש לבקר אחרים, להבין שאמפתיה אינה חולשה אלא עוצמה, להרשות מקום לטעויות ברמה סבירה ולבלוע כמה צפרדעים מבלי להיחנק. הערכים המובילים חייבים להיות בדיוק אלה שקל לנו מאד להצהיר שהם המובילים אותנו אבל שקשה לנו כל כך ליישם, אולי בגלל שכמו בתיבת נוח, לעתים נדמה שגם הערכים האלה צמודים זה לזה זוגות-זוגות, שבהתנהגות גסה הם ניצבים זה מול זה כשני הפכים דורשי רע, אבל בשילוב נכון יאפשר את הפוריות המבטיחה המשכיות: הקשבה - והובלה, סבלנות – ודרישה, סובלנות – ודרך ברורה, עידוד השונות והייחוד מחד מבלי לאבד את המושכות מאידך. מי שחושב שזה פשוט, שיקום.

בדרך אל אותו עולם שבו בני האדם מדברים זה עם זה "בשפה אחת ודברים אחדים", חורבותיו של מגדל בבל מכריחים אותנו לחשוב היטב מדוע "שפה אחת ודברים אחדים" נחוצים, כיצד לבנות אותם ומה המחיר שאנו עלולים לשלם על אובדן אחד המרכיבים. וזה, אולי, השיעור החשוב שכאן: לשאול את עצמנו שוב ושוב, כיצד ניתן לבנות את הרקמה האנושית לא באמצעות מחיקת היופי שבאינדיבידואליזם, אלא מתוכו.