רגע לפני שבת: התנגשות

שתי מחשבות שאני הופכת בהן בימים האחרונים:

- יש הטוענים שחלק ממה שקורה בעולם (וגם חלק ממה שלא קורה) הוא תוצאה של פחד עצום מהגלובליזציה, טשטוש הגבולות והזהויות. גם השבוע היו קולות כאלה, בתקשורת ובמקומות אחרים. אנשים רוצים להיצמד למוכר, למסורתי, אמרו לי. עודף ליברליזם יוצר ריאקציה שמובילה לעודף שמרנות. זה נובע מפחד, כי שינוי כזה עלול ליצור מצב שבו אני ותפקידי בעולם הזה כבר מיותרים. גם פרשת השבוע, "בחוקותיי", טוענת דבר דומה. "אם בחוקתי תלכו...ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו". כללי החיים הם לא מפת דרכים לפסגה אינטלקטואלית מזהירה, אל הישגים או אל התפתחות כלשהם אלא מפת דרכים אל חיים יום-יומיים זורמים ומוכרים. אל תזיזו לי את הגבינה שלי, כי הפרשה מוסיפה ומאיימת שאם נמאס בחוקים ובכללים המונחים בפנינו, אם ננסה לשנות אותם – מפת הדרכים של חיינו תיפרם, ואנו צפויים לא רק לבוקה ומבולקה מוחלטים, אלא לכל הקללות שאפשר להעלות על הדעת. מול כזה איום, מה הפלא שמפחדים משינוי?

- הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז"ר, הפנה את תשומת הלב לכך שלא כתוב "אם לא תלכו" אלא "אם תמאסו". יכול להיות שהפועל הזה מעיד דווקא על טענה הפוכה מהקודמת, כי הרי אין צמיחה והתפתחות ללא שינוי, הכולל בתוכו לעיתים גם שינוי כללים וחוקים. אבל המיאוס הוא דבר אחר לגמרי, הכולל זדון, יוהרה זחוחה ויצר הרס. גם אלה, נובעים פעמים רבות מתוך פחד. אז שינוי כן, אבל מיאוס - לא.

ומה עושים עם הפחד מהתנגשות בין עקרונות? יש הפותרים זאת לפי המלצתו של גראוצ'ו מרקס: "אלה העקרונות שלי," אמר. "ואם הם לא מוצאים חן בעיניכם... יש לי אחרים."

שבת שלום :-)