רגע לפני שבת: הגודל הנכון

שני אנשים רבו ביניהם על חלקת אדמה אחת.

זה אומר: שלי היא, וזה אומר: שלי היא.

הגיעה המריבה ביניהם לטונים צורמים במיוחד, הקיפה את משפחותיהם ושכניהם ועוררה פולמוס קשה בכל הקהילה כולה. רגע לפני הטלת חרמות, החליטו ללכת לבורר.

הקשיב הבורר היטב לטיעוניו של הראשון, האזין לעומק לטיעוניו של השני.

רשם לפניו את דברי האחד, רשם לפניו את דברי השני.

ואז, דרש הבורר משניהם כי יהסו.

עוד הם עומדים לפניו שקטים, השתטח הבורר על הארץ, הטה אוזנו לרגביה - והאזין.

אחרי כמה דקות קם ממקומו, היטיב את בגדיו והסביר: החלטתי לשאול את האדמה עצמה למי משניכם היא שייכת.

פערו שני היריבים עיניהם ושאלו: ומה אמרה האדמה?

חייך הבורר וענה: האדמה השיבה, ששניכם שייכים לה.

השנה השביעית לעבודת ארץ תהיה שנת שבתון, מצווה פרשת "בהר".

אחת הפרשנויות , שנזכרנו במלוא חריפותה ממש לאחרונה, למצוות השמיטה, טוענת ששנת השמיטה נועדה להחזיר אותנו לפרופורציות. "הארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" אומרת התורה בשם האל ומזכירה לנו שאחיזה עקשנית ובלתי מתפשרת, בעלות וצורך בניכוס הם נושאים מתחום הכוחנות, היוהרה וההתנשאות, שלא רק הזהירות יפה להם, אלא בראש ובראשונה – הענווה. זו נובעת, בין השאר, מההבנה שחייבים לזכור שאנחנו לא חיים לבד, שיש גם אחרים שחייבים להתחשב בהם – גם כשזה לא בדיוק מה שרצינו ולא ממש מתאים לנו - ושלא רק שמותר לנו עצמנו לקחת לפעמים פסק זמן מכל הדברים המאד-מאד-חשובים-וחיוניים שאנחנו עוסקים בהם, אלא גם שאותם דברים מאד-מאד-חשובים-וחיוניים ממשיכים וימשיכו להתקיים (ולעיתים אפילו, ראו זה פלא, לשגשג) – גם בלעדינו. שנת שמיטה היא סוג של התרסה נגד כל אנשי ה"שופוני", אנשי ה"אף אחד לא יחליט עלי", ואנשי ה"יהיה בסדר". אנשים שמצהירים ש"כך אני רוצה ושכולם יישרו אתי קו או יקפצו לי", ולכן תפקיד שאר העולם הוא להתאים את עצמו במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב - להודות, לשבח, לפאר, לרומם אותם.

אבל לסופות הזמן יש ציניות מופלאה. מבחינתם, כולם שווים.

וזו, לדעתי, המסקנה המעניינת והחשובה ביותר של פרשת "בהר": חשיבות ערך הצניעות. מי שההכרה בייחוד שלו חשובה לו יותר מכל דבר אחר, מי שחושב שהוא יכול "לקנות ארץ לצמיתות" – שייצא בבקשה לשנת שמיטה. אולי זה יעזור לו לראות את עצמו בפרופורציות הנכונות. זה בוודאי יכול לעזור לנו לראות אותו בגודל הנכון.