רגע לפני שבת: הימים הנוראים

לפעמים צריך להתרחק מאד על מנת להתקרב באמת. כך קרה שלפני שנים, בעודי שוהה בגולה, הבנתי שהימים הנוראים שלי ממש אינם חלים בתשרי, ושהם נמשכים הרבה יותר מעשרה ימים. עבורי, הימים הנוראים מתחילים בחג הפסח, בדיון על משמעויות ומחירי החירות, דיון הממשיך ועובר בתחנות של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אלה ימי המסע להגשמתה של כמיהה שמעורבים בו רשע, חכמה, תמימות, הרבה מאד שאלות - וערבוביה בלתי נתפשת כמעט של כאב ואושר.

והם נוראים במובן הכי רחב של "גדול ונורא ומלא הוד".

בימים אלה, אנחנו קוראים בין השאר את פרשת "מצורע".

כל אחד מאתנו היה פעם מצורע. זה שלא בחרו בו להשתתף במשחק; זו שהתעלמו ממנה; זה שהחרימו אותו; זו שהמתינה לשווא להזמנה לריקוד; זה שרגליו לא נושאות אותו במעלה המדרגות שבנינו; זו שצבע עורה, מבטא לשונה ולבושה היו מושא ללעג; אלה שצחקו להם, לא רצו בהם או לא ראו אותם.

כל אחד מאיתנו הרחיק פעם מצורעים מחייו. את מי שגרם לנו לאי נוחות; את מי שחריג מגבולות הנורמה שלנו; את מי שאיים על הנארטיב שאנחנו מספרים לעצמנו; את אלה ששמנו עליהם תג מחיר או תווית זועקת; את אלה שמראם והתנהלותם מעידים שהם שייכים לסיפור אחר.

הצרעת לא נעלמה מהעולם, היא רק החליפה מופע. העולם מלא בהם, במצורעים. הם מסתובבים בינינו, מנסים לפרוץ את חומות העקשנות שבנינו סביבם. פה ושם הם מצליחים ליצור בו סדק נואש, בדרך כלל קולם לא נשמע. הם שונים. הם זרים. הם מסומנים. הם מדבקים.

הם האיש הכחול בסיפור ששייך לאנשים ירוקים.

פרשת מצורע. פרשה שראוי להיזכר בה ברגשות ובהשלכות של הרגעים שבהם גזרו עלינו להיות מצורעים.

ברגשות ובהשלכות של הרגעים שבהם גזרנו את גורלו של אחר להיות מצורע לנו.

להביט בעיניהם הדורשות את עלבון ייחודם מהלב הקשוח, הנאטם מפחד.

ולהושיט כף יד פתוחה ואצבעות.