רגע לפני שבת: קורח – מה שנבלע ומה שנשאר

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ; וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.

(במדבר, טז', לב'-לג')

הוא לא סתם כך נבלע באדמה. הוא נעלם כלא היה, ללא שום זכר – ללא רכוש וללא אדם שיעידו על דרכו או יספרו מה היו חייו. רק סיפור סופם נשאר.

מעשה ביהודי, עשיר ובעל נכסים רבים. לקראת סוף ימיו קרא לילדיו ואמר להם: "אני כותב שתי צוואות, את האחת תפתחו ביום מותי ואת השנייה תפתחו חודש לאחר מותי."

ביום פטירתו, פתחו ילדיו את הצוואה הראשונה. היה בה משפט אחד בלבד: "קברו אותי עם גרביים לרגליי". לנוכח הצוואה, ניצבה בפני הילדים בעיה: אנשי חברה קדישא והרבנים סרבו לקבור את האב בגרביו, בטענה כי לפי כללי ההלכה, הדבר אסור באיסור מוחלט, שנאמר: מהעפר באת ואל העפר תשוב. כל תחנוניהם והסבריהם שזו בקשתו האחרונה של אביהם לא עזרו. לבסוף, קברו את האב ללא גרביו.

כיוון שידעו שאביהם היה איש חכם שהכיר את המצוות וההלכה, ניסו הילדים להבין מה היתה כוונת אביהם בבקשתו הבלתי סבירה. לאחר שתמו 30 ימי האבל פתחו את הצוואה השנייה ובה היה כתוב שהכסף והרכוש מחולקים שווה בשווה בין הילדים. באותה צוואה, הורה להם אביהם כך: "ראו בן האדם הולך לקבר ערום ועריה. במותו, הוא לא לוקח אתו מאומה, והכל נשאר על פני האדמה, אפילו גרביו. לכן נהגו כבוד זה בזה, חלקו ממה שיש לכם לעני, ליתום ולאלמנה. כך, מה שיישאר אחריכם לא יהיה גרביכם בלבד".

מכל הלקחים של סיפור קורח, זה אחד המשמעותיים שבהם: לבחור מה ייעלם יחד אתנו מהעולם הזה – ובעיקר, מה לא.