רגע לפני שבת: בוא

אני יודעת שאנחנו בעיצומן של מכות מצרים, צירוף מקרים אומלל בימים של אירועים קשים. אבל אצלי הימים דווקא מלאים ברכות. והן כל כך מלאות, משמחות, חלקן מפתיעות מאד וכולן מעוררות תקווה וחלומות, שאני מתמקדת רק בהן כרגע. שאר העולם יחכה.

מספרים על פאטמה, בתו של הנביא מוחמד, שביקשה לברך את בניה. היא צבעה את כף ידה בחינה, ואז הניחה אותה על ראשיהם הרכים, שפתיה ממלמלות ברכה. כף היד האימהית השאירה את חותמה על מצחם, וכך, לטענת אותם מספרים, נולד סימן החמסה והתפיסה המברכת הקשורה בו. למרות שמקורות החמסה כנראה עתיקים יותר, ויש פרשנויות ותוספות שונות לגבי התפתחותה כסמל ומשמעויותיו, הסיפור על פאטמה מוצא חן בעיני בזכות פשטותו הראשונית ומשמעותו הכל כך יסודית: חותם המעיד על מזל וברכה הנובעים מלב שתמיד ירצה אך טוב עבור המבורך.

באישון הלילה שבין שני לשלישי, לקול טיפות גשם מבשרות חיים, נולד נכדנו החמישי. חמסה. עד כה, זכיתי להיות בלידתו של כל אחד מנכדיי, צופה בפלא גיחתו אל העולם. אין התרגשות דומה לזו, ולא מפתיע שאני חשה שכל אצבע של החמסה המברכת של כף ידי, מלאה בברכות. איתמר נולד מתוק ויפה ותמים ועטוף אהבה נקייה, בלתי תלויה בדבר, כמו שרק תינוק בן יומו שנולד היישר לתוך חיבוק משפחתי יכול להיות. כמה חיכינו לו, כמו שמחכים למשאלת לב שיודעים שתתגשם אם רק תהיה לנו סבלנות. משאלות כאלה הולכות ומתגשמות מול עיני. כל אחת מהן נושאת ברכה, מכל אחת מהן אני רוצה רק טוב. זה מעורר התפעלות, זה נוגע באושר - וזה מפחיד.

ואם אני כבר מתמקדת רק במה שנוח לי, אתמקד לשנייה על הפסוק הראשון של פרשת "בוא" ואתעלם מכל מה שיקרה אחריו, בהמשך הפרשה. בפסוק הראשון, אלוהים אומר למשה - בוא אל פרעה. כמו היה זה שיח בין שני חברים, שיוצאים עכשיו לביקור משותף. בוא אתי, ונלך.

בוא, כי זו עוצמת היחד.

וכשהיא מתרחשת מתוך חמלה, הלבבות יכולים לשוב ולהיפתח, להשאיר את כל משקעי העבר על גדת הנהר - ולפעום שוב יחד. נזכרתי בשירו של המשורר הסופי בן המאה ה-13, ג'לאל א -דין רוּמי, שכבר פרסמתי פה פעם את שירו - ותודה שוב לאייל בר איתן ששלח לי את היופי הנפלא הזה:

בוא, בוא,

היה מי שתהיה –

נווד,

עובד האלוהים,

אוהב העזיבה –

אין זה משנה .

לא שיירת ייאוש היא שיירתנו.

בוא,

גם אם הפרת את נדריך

אלפי פעמים.

בוא, בוא עוד פעם ,

בוא.