רגע לפני שבת: בינינו
יש כנראה אנשים שכשהם מבחינים בי עוברת במכונית, הם שוקלים לרגע לקרוא למישהו שיבדוק אם אני כשירה לנהיגה; כי כשאני נוהגת לבדי, מה שקורה לפחות פעמיים ביום, אני מקיפה את עצמי במוזיקה שאני אוהבת - ומשתלבת בתוכה. בראש ובראשונה, בשירה. אלה יכולות להיות יצירות קלאסיות שונות (נו, מזל שבטהובן היה חרש. האחרים כנראה מתהפכים באי נוחות בקברם) או שירים. אני לא בוחלת בסוגה זו או אחרת (טוב, כמעט...), העיקר שהצלילים יזרמו סביבי ודרכי וילוו אותי בשלום למחוז חפצי.
הדבר הראשון שחשבתי עליו אתמול היה ההנאה העצומה שאני מוצאת בלשיר עם מאיר בנאי ז"ל קול שני בשיר "ביניהם", להוסיף את קולי לתחנוניו לגשם, להגיד אש ומים כשהוא מבקש - ולעמוד מול שער הרחמים, בתקווה שייפתח. הוא עצמו לא ידע, כמובן, שאני שרה אתו, אבל זה לא פגם בשמחה שלי. זו שמחה שתוסיף להתעורר ולתפוס את מקומה הראוי בתוכי בכל פעם שאשמע את שיריו ואצטרף אליהם.
אני יודעת שלא זו הכוונה המקורית, אבל המנהג לומר לאנשים שאיבדו אדם יקר להם "המקום ינחם" הוא אחד המנהגים הנכונים ביותר שיש לנו. אין לזה שום קשר לאמונה, לעדה זו או אחרת, גם לא לדת מסוימת. זה קשור אך ורק לאנושיות טהורה ולייחודנו כיצורים המסוגלים להבין וליצור קשרים בין זמן, מרחב והתרחשויות בזיכרוננו, ויתרה מזאת: לשוב אליהם מכוח התודעה שיש בנו, גם זמן רב לאחר שהתרחשו. וברצוננו, אנחנו מסוגלים לשוב לא רק אל ליבת הזיכרון, אלא לכל פרטיה. אל ריח המלח שעלה מהים; אל צבעו של הפרח שלבלב על השיח; אל המוזיקה שהרעידה את הנימים.
וזה "המקום" שאם הוא נכון, הוא מנחם. המקום המשמעותי שבינינו, שאם נשכיל לבנותו כראוי בעת התרחשותו - הוא השילוב האמיתי בין אושר לבין עושר. כמה יופי יש בו, במקום הזה. בשורה התחתונה, זו כנראה הברכה החשובה ביותר שאדם יכול לבקש: להיות מישהו שמשאיר מקום מנחם בחייהם של אחרים, בין אם הם מוכרים לו אישית ובין אם לאו.
זה גם המקום שעליו נאמר לו, תודה.
תגובות