רגע לפני שבת: זה כואב. זה יכאב עוד הרבה זמן.

ראשונה היתה אילנה דיין. לא יכולתי להתיק את עיני ממנה כשהקריאה את המכתב ההוא, שהמילים בריונות ואלימות לא מספיקות כדי לתאר אותו. היא הקריאה מילה אחר מילה, בקול צלול וברור, הודפת את החנק שניכר שעלה לגרונה, עוצרת את הרעד- והישירה אלינו מבט, שאמר: זו המציאות. תתבוננו בה. "מה אומרים?" היא שאלה בסוף, וענתה בעצמה - "לא אומרים". המסר היה חד: זו לא שעה של אמירה. זו שעה של עשייה, והיא תלויה בנו.

אחריה הגיעה הילרי. נאום התבוסה שלה לא היה סתם מעורר השראה. הוא היה מעורר גאווה. גם היא, הרימה ראש והישירה מבט. חוזרת על כל הערכים והעקרונות שהיא מאמינה בהם ושהובילו את דרכה, היא הותירה אחריה מסר: זו המציאות שלנו, אבל אנחנו חייבים להמשיך לעבוד קשה להגשמת מה שמאמינים בו. אנחנו גדולים מזה.

ואז, בהפוך על הפוך, הגיעה ענת ברקו, ובמשפט זחוח אחד ניסתה לזרוק אותנו בחזרה אל הרפש הרומס שמנסה להרים ראש: אישה שרוצה להיות רלוונטית, שתלך להיות דוגמנית - במילים אחרות, תהיי יפה ותשתקי. זה לא יצליח לה, אבל הזחיחות והספונטאניות שבהן זה יצא ממנה, מדאיגים.

נזכרתי בג'ון לנון. כשהתאהב ונישא ליוקו אונו, התקשורת והמעריצים עשו את מה שעשה אדם הראשון: הם האשימו את חוה. אונו חטפה מטחי ביקורת ושנאה והואשמה במפורש שהיא זו שגרמה לפירוק החיפושיות. כמה שנים מאוחר יותר, הם כתבו שיר תחת הכותרת - "האישה היא הכושי של העולם". במקור באנגלית, הוא השתמש במילה nigger - מילה המוטחת כלפי אדם שהוא עבד, נתון למרותם וזחיחות דעתם של אחרים, נחות, שאין צורך להתחשב בו, שמותר לרמוס אותו ולדרוש ממנו לעשות וגם לעשות לו כל מה שאנו רוצים. בקושי חצי-אדם. מילה שנועדה להשפיל. מילה שנאסרה לשימוש. לנון ואונו מחו על כך שזה יחסו של העולם לנשים, בכל התרבויות. תחנות רדיו סרבו להשמיע את השיר. הם פחדו שמישהו ייפגע מהשימוש במילה כושי. הם לא פחדו שהנשים ייפגעו מהאמירה שהן עבדים.

לכי לך אל הארץ המובטחת.

אנחנו הולכות כבר הרבה זמן. מחצית העולם עדיין עוטפת נשים בבדים ורואה בהן מכונות לידה, האכלה, ניקיון ועבודה, אבל למרות שהמחצית השנייה כבר רחוקה מאד מכך - עוד לא הגענו אל הארץ המובטחת.

זה כואב. זה יכאב עוד הרבה זמן.

אבל אנחנו נמשיך ללכת.