מועדון הלבבות השבורים
בכל מקום בו נמצאים בני אדם, אפשר למצוא חומר שממנו עשויות אגדות. מבחינה זו, מדגסקר לא שונה מכל מקום אחר:
באמצע חצר המלך, בדיוק במרכז הרחבה שבה עומדים נתיניו ונושאים אליו עיניים, מונחת אבן גדולה שצורתה צורת לב ענק. המדריך המקומי הסביר שזה כדי שהמלך יזכור לשפוט את עמו לא רק מהראש, אלא גם מהלב.
זה יפה וחשוב. אבל אני ראיתי עוד משהו:
עץ גדול שעלוותו עשירה מגן עליו, על לב האבן. צל ענפי העץ משתרג בו כעורקים פועמים, והרוח מרקדת עם עליו הרוטטים בטנגו מעורר חושים, מלא צליל, תנועה וחיים. הבטתי בהם מוקסמת, בעץ ובלב האבן הפועמים מול עיניי כשלפתע ענן גדול כיסה את פני השמש. העץ השתתק, צללי עורקיו נעלמו מפני האבן. במקומם, נגלו כל סדקיה. עדינים, עמוקים ועצובים היו הסדקים, חורצים את הלב כולו. העולם נשטף עצב חשוף, כואב.
זה ארך בקושי דקה. השמש שוב הופיעה, הרוח שבה לרקוד בעלים ועורקי האבן שוב פעמו תחת צל העץ.
ואז הבנתי - ללב האבן יש תפקיד נוסף, שכל מלך ראוי לשמו צריך לזכור:
גם אם חייך מלאו בצליל ומחול, גם אם נדמה לך שהיופי הפועם הוא נחלתם של סובביך - היה קשוב לנסתר מעיניך. כי כל הלבבות עלולים להישבר. אפילו אלה שנדמה שהם עשויים אבן.
תגובות