שבת בראשית תשע"ו

לחזור מארץ בראשית, לב-לבו של הטבע הפראי והמופלא באפריקה, ולהבין שהרבה יותר קל להיזהר מאריות, פילים והיפופוטמים מאשר מבני אדם.

כי תבוא כי תבוא אל ארץ, ותמצא את חומותיה נישאות, את רכבותיה נוסעות למקומות לא ברורים, את שעריה נעולים.

כי תבוא אל ארץ שאתה צועד אליה ברגלים, מטלטל בסירות ונמחץ במשאיות.

כי תבוא אל ארץ, וחרב המאכלת תונף על ביכורי ילדיך.

ושוב אנחנו שומעים על הקמת גדרות הפרדה, על העברת האחריות לאחרים, על זכויות אדם ודמוקרטיה נרמסות במגפיים הכבדים של אינטרסים פוליטיים, כלכליים ודתיים ואטימות כלפי סבל. מישהו פעם אמר, שמה שקורה לעם היהודי בכלל ולמדינת ישראל בפרט, בין אם בצדק או שלא, הוא ברומטר שמנבא את מה שיקרה אחר כך לכולם, בבחינת: "ראי ראי, ענה בקול רם: מה קורה עכשיו בעולם?"

לדז'ה וו הזה יש טעם חריף במיוחד. העולם מתעורר – וגם זה, עדיין חלקית – רק כשאזעקות כבר כל כך מחרישות, שהן מתגלמות בחולצתו האדומה של פעוט על החוף. "לך לך" הוא ציווי שהאנושות מפרשת בדרכים שונות, אבל הפרשנות הגיאוגרפית מעולם לא היתה מספקת. את הפתרון צריך לחפש לא בגרורות, אלא במקור המחלה. "אני בסך הכל רוצה עתיד טוב יותר לילדיי," אמרה אחת הנשים בתוך ים המהגרים ששטף הונגריה. "אבל תמיד אהיה סורית. תמיד ארצה לחזור למולדת, כשהיא תהיה מקום שמאפשר עתיד כזה. אולי, בעוד עשרים שנה." בלי לטפל במקור, בלי למגר בכל דרך אפשרית את הרוע של אדם לאדם, בלי להיות מוכנים לשלם את המחיר הכבד שדורש המאבק על מהות החירות והשוויון בכל מקום, בראש ובראשונה כאן – גם בעוד עשרים שנה היא לא תחזור לסוריה, אבל מחלותיה של סוריה יגיעו אליה. אל כולנו. כל מה שצריך, זה ללמוד מהמאה הקודמת. ומהמאה שקדמה לה. במקום להתקדם, אנחנו ממחזרים התנהגויות. למידה משמעותית, אין כאן.

ואידך זיל גמור.