רגע לפני שנה חדשה: בחירות של זיכרון

הנכסים שנשארו עמי הם מהמורים שלא עסקו בהעברת החומר, אלא בחינוך. אלה הנכסים שאני מאחלת לכולנו להוסיף ולרכוש בשנה החדשה. להתראות אחרי סוכות!

כל אחד מאיתנו נושא עמו חוויות אישיות מאותו אירוע, וישנם לא מעטים שיזכרו את מהלך הדברים באופן שונה מכפי שאני זוכרת אותם. זה טיבו של הזיכרון. הוא בוחר את מה שנצרב בנו. ברצותו משכתב, ברצותו מוחק, אבל תמיד משאיר את מה שהופך לציוני הדרך של חיינו. בערב השנה החדשה, תקופה שנהוג לעשות בה חשבון נפש, אל מול השיח הציבורי העוסק בהישגים, משמעות למידה וערכים – אני נזכרת בכמה מהנכסים החשובים ביותר שלי, הקשורים לשנים בהן ביליתי בתיכון.

מספרים על הרב קוק, ממייסדי הציונות הדתית והרב האשכנזי הראשי הראשון בארץ ישראל, שכשהיה עובר ליד גימנסיה הרצליה בתל אביב נהג לעבור למדרכה שממול, שלא להיות קרוב למקום שבעיניו "מכלה את רוח החניכה", משחית את נפשם של ילדי ישראל, הופך אותם לכופרים ויוצר "רקב גדול לבית ישראל". וכל זה, מכיוון שמייסדי גימנסיה הרצליה קבעו "לבל התערב כלל ביחס התלמידים אל מנהגי הדת" ותפיסת בית הספר היתה לאומית-חילונית.

בזיכרון האישי שלי, זכיתי ללמוד בגימנסיה הרצליה בשנות השבעים. זכיתי, מכיוון שבזכות התקופה שביליתי בגימנסיה, רכשתי כמה וכמה נכסים שאני נושאת עמי בכל יום, לכל מקום. באופן לא מפתיע, אין שום קשר בין הנכסים האלה לבין מספר היחידות שנבחנתי בו במקצוע זה או אחר. הם שייכים אך ורק לדבר אחד: רוח תרבות האדם שפיעמה במורים מסוימים, שהתמזל מזלי להתחנך תחת כנפיהם.

הנכס הראשון שרכשתי, כבר בכיתה ז', היה בהובלתה של המורה למוזיקה. בכל יום שישי בצהריים, מכיתה ז' ועד כיתה ט', היינו יורדים אל האולם המרכזי כדי לערוך קבלת שבת. כל תלמידי חטיבת הביניים, ללא יוצא מהכלל. סדר גודל של 600 בני נוער. קבלת השבת נמשכה לאורכו של שיעור שלם, ובכל שבוע כיתה אחרת היתה אחראית על התכנים. אלה כללו שני חלקים: מרכיבים קבועים – הדלקת נרות שבת, התייחסות לפרשת השבוע, פרק תהילים, התייחסות לחג או דמות מההיסטוריה היהודית והשיר "החמה מראש האילנות נסתלקה" של ביאליק; ומרכיבים משתנים – מערכונים, קטעי אקטואליה, טקסטים קצרים – והרבה מאד שירים.

כן, שרנו. שם, בקבלת השבת הזו, שרנו שבוע אחרי שבוע את מה שכונה שנים אחר כך "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה". לעיתים, לפני ששרנו שיר מסוים, שמענו את הסיפור שמאחורי כתיבתו. שירי הלהקות הצבאיות, שירים שכתבו בוגרי הגימנסיה (מ"פה בארץ חמדת אבות" שדושמן וקרצ'בסקי כתבו לכבוד אחד מטיולי הגימנסיה ועד "חנהל'ה התבלבלה" שכתב אלתרמן לכבוד האדלידע בתל אביב), שירי תל-אביב (מ"בחולות" ועד "גן השקמים") שירי מלחמות, פסטיבלי זמר (היה פעם דבר כזה) שירים שנכתבו בשלושים-ומשהו שנות קיומה של המדינה (מחיים חפר דרך נעמי שמר ועד כוורת) ושירים מתוך סידור התפילה ופסוקי תנ"ך מולחנים. אלה וגם אלה שכנו יחד בשלום, אלה וגם אלה הפכו לחלק מאיתנו. זה לא נראה לנו מוזר ואיש לא העלה על דעתו שמתרחשת כאן כפייה כלשהי, דתית או חילונית. אולי רק כפייה על מי שאינו בהכרח אוהב לשיר, לשאת קולו בזמר.

אני זוכרת את קבלת השבת הראשונה שלי. תלמידת כיתה ז' מפוחדת, עדיין לא הכרתי אף אחד בבית הספר החדש והענק הזה שהורי שלחו אותי ללמוד בו ולא הכרתי אף אחד מהשירים. המורה למוזיקה – אז עוד היתה כזו בבתי הספר – התיישבה ליד הפסנתר, מילות השיר הוקרנו על הקיר באמצעות שקף, חידוש נועז באותם ימים, ולפתע החלה שירה. תלמידי כיתות ח' וט' כבר היו מנוסים, ומבט מהיר סביבי הבהיר לי שכל תלמידי שכבת כתות ז' מרגישים אבודים, כמוני. עקבנו אחרי השירה, מגמגמים. אחרי פחות מחודשיים, הגמגום נעלם. כשהייתי צריכה לעשות "עבודה שנתית" בכתה י"א, (עבודת חובה בגימנסיה, משהו בדומה לעבודות הגמר שמשרד החינוך המציא הרבה אחר כך), בחרתי לעבוד עם המורה למוזיקה על תפיסות חברתיות-מדיניות שמתבטאות בזמר העברי. אני ממש לא זוכרת מה למדתי באותה שנה במתמטיקה. על העבודה השנתית שלי אני יודעת לשוחח גם היום.

נכס נוסף שרכשתי הגיע בדמותו של המורה לפיזיקה. הוא נכנס לכיתה, ביקש שנסגור את ספרי הלימוד והתחיל לדבר אתנו על סוגיות שעמדו לפתחם של גדולי הפיזיקאים, כמו הרכב היקום והחוקים השולטים בו, מימי אריסטו ועד קופרניקוס, גלילאו, טיכו ברהה, קפלר. הוא סיפר לנו את סיפור חייהם, דרש מאיתנו לחקור את תפיסותיהם, את ההבדלים ביניהם ואת המתודולוגיות שעמדו לרשותם. יותר משלמדנו להשתמש בנוסחאות, למדנו להעריך את גדולת החשיבה האנושית והתפתחותה.

הנכס השלישי היה הטיולים השנתיים. הם היו בנויים כך שמכיתה ז' ועד יב', חרשנו את כל המדינה מצפון לדרום, כולל סיני. ישנו באוהלים שהקמנו בעצמנו, סחבנו אתנו שקי שינה ותרמילים וצידניות עם אוכל, צעדנו שעות ארוכות ברגל, התקלחנו במקלחות שדה והיינו מאושרים כמו חגבים בקיץ. הטיול השנתי היה השיא שחיכינו לו בכל שנה, ואם מישהו נאלץ להיעדר – סימן שהוא באמת היה חולה.

יש, כמובן, עוד. יותר משלימד אותנו את מבנה התא או את מעגל קרבס, המורה לביולוגיה לימד אותנו להתבונן בעולם ולהתפעם מהמורכבות היפהפייה שלו. מורה אחת לספרות העניקה לנו את התשוקה למילה, האחרת הפכה אותנו לחוג דרמה. המורה לתלמוד לימד אותנו להתווכח ולהבין שיש נקודות מבט שונות שצריכות ללמוד לגור באותו מקום. למרות שבכל המקצועות האלה נבחנו בבחינות בגרות בהיקפים שונים, הנכסים שנשארו לי הם מהמורים שלא עסקו בהעברת החומר, אלא בחינוך. ואם כל זה לא מספיק, הרי שלמרות שהיינו כמעט אלפיים תלמידים, כמעט ארבעים בני נוער (בני נוער, לא סרדינים) בכל כיתה, שצריכים להיבחן בבחינות בגרות מחמירות – נותר לנו זמן לפרויקטים מיוחדים, חוץ-קוריקולריים, שהגמנסיה הציעה לנו, כמו ארגון פסטיבלים שונים, פעילויות בבית התלמיד, התנדבות קהילתית, חוגי כתיבה ויצירה וספורט. כמעט כל הפעילויות האלה הובלו על ידי המורים שלנו.

ובכל יום זיכרון, באחד הטקסים החשובים של השנה, קראנו בקול את שמותיהם של כל אחד מנופלי הגימנסיה מיום היווסדה ב-1905. המחיר ששילמנו עבור כל זה.

כן, אני יודעת שיש אנשים שלמדו בגמנסיה בתקופתי ושיתארו את הדברים אחרת. הזיכרון הוא סובייקטיבי לגמרי, אבל זה הזיכרון שלי. החינוך הלאומי-חילוני שכל כך אוהבים לצאת נגדו מאז ימיו של הרב קוק ועד ימינו, לא הפך אותי לחסרת זהות כופרת, להיפך. הוא העניק לי יסודות יציבים הבנויים מהעובדה שצמחתי במערכת רוויה, במישרין ובעקיפין, בשאר רוח חינוכי.

זכיתי.

עם תחילתה של שנה חדשה, זה מה שאני מאחלת לכולנו:

את היכולת לבחור ליהנות ולנכס לעצמנו את שאר הרוח, היצירה המגוונת והיופי, שלנו ושל אלה סביבנו שניחנו בהן.

ומי שלא ניחן בהן, שיפסיק להפריע.

שנה טובה!

ברוח הדברים, אנחנו יוצאים למסע גילוי ביבשת השחורה, ללא תקשורת דיגיטלית, עד אחרי סוכות. נשתמע שוב אחרי החגים!