רגע לפני שבת: שיעור על בחירות

שני שיעורים שכדאי להרהר בהם לקראת הבחירות הממשמשות ובאות.

בניגוד למה שטוען ראש הממשלה, בבחירות דמוקרטיות אנחנו לא "מפילים" את המנהיגים שלנו, כשם שאיננו "ממליכים" אותם. אם אנחנו לא מאמינים בהם יותר, אנחנו מחליפים אותם.

ומה אפשר לומר על מנהיגים הטוענים, שאם לא נבחר בהם, זו תהיה "סכנה גדולה לקיום המדינה"? אפשר לתת על כך תשובות רבות, שכולן תלויות בהשקפת העולם של המשיבים. אלה המקפידים לאיים עלינו בשיבה אל התקופה האיומה ביותר בתולדותינו, שלא יתפלאו שגם אנחנו פונים ללמוד שיעור מאחד ממנהיגי האופל ההוא:

"באופן טבעי האנשים הרגילים לא רוצים מלחמה, לא ברוסיה, לא באנגליה, לא באמריקה ולצורך העניין גם לא בגרמניה. אבל אחרי הכל, אלו המנהיגים של המדינה שמכתיבים את המדיניות. וזה תמיד עניין פשוט לגרור את האנשים אחריך, בין אם זאת דמוקרטיה או דיקטטורה פשיסטית, פרלמנט או דיקטטורה קומוניסטית…קול או לא קול, אפשר תמיד לגרום לאנשים ללכת אחרי המנהיגים. זה קל. כל מה שאתה צריך להגיד להם זה שהם מותקפים, ולהאשים את הפציפיסטים בחוסר פטריוטיות ובחשיפת המדינה לסכנה. זה עובד אותו דבר בכל מדינה." (הרמן גרינג, במהלך משפטי נירנברג).

שיעור מעניין.

פרשת השבוע, "ויקהל-פקודי", מלמדת אותנו שיעור רלוונטי נוסף.

משה מכנס את כל בני ישראל, מזכיר להם את חובותיהם, מבקש מהם תרומות – ונותן להם דין וחשבון מפורט ומדויק על כל התרומות שהתקבלו בשביל המשכן, מה נעשה בתרומות אלה וכיצד הוצאו. הוא לא מדלג על אף פרט, ומזכיר גם את הקרסים, האדנים, כל נר וכל בקבוק וכל שיפוץ שנעשו ונקנו ומוחזרו מכספי הציבור – למען הציבור. גדול מנהיגי ישראל מלמד אותנו שאיש ציבור, העוסק בכספי הציבור ובהנהגתו, חייב במתן דין וחשבון, אפילו אם זה מנהיג מסדר הגודל של משה רבנו בעצמו. הוא לא חושב שזו התחשבנות קטנונית, הוא מבין שזה עניין של אמון. במיוחד כאשר איש ציבור מבקש, שאמון כזה יוענק לו, בין אם לראשונה ובין אם שוב.

בוז'י צודק לפחות בדבר אחד: כשיש אמון מספיק איתן, יכולה להיות תקווה.

וגם הוא יצטרך לזכור, שאם האמון הזה ייפגע – הוא בר החלפה.

עכשיו צריך להחליט, איך אנחנו מיישמים את השיעורים האלה.

שיהיה לנו שבוע של בחירות נכונות.