רגע לפני שבת: פרשת תצווה – כוחם של מילים וסמלים
המעמד מחייב. לבוש, שיח, התנהגות ובעיקר – אחריות. תשאלו את סוקרטס.
הבגדים מדוקדקים ומפורטים. מכנסיים, כתונת, מצנפת, מעיל. ולא סתם מעיל, אלא מרהיב ומפואר, שעליו אפוד עם אבני חושן. אבנים יקרות, יפות, נוצצות מאורים ותומים. הבגדים האלה מבטיחים שכבר מרחוק, עוד בטרם מבחינים בפנים, יודעים במי מדובר. איש לא יוכל לטעון שטעה: זה הכהן הגדול. תנו לו את הכבוד המגיע לו.
אבל הכבוד הזה הוא דו-כיווני: לא רק המתבוננים יודעים מרחוק במי מדובר. גם הכהן הגדול עצמו צריך לזכור מי הוא. כשהוא עוטה את הבגדים האלה, הוא בתפקיד. נושאים אליו עיניים. הוא סמל ומבצע כאחד. מוטלת עליו אחריות. המעמד מחייב.
המדרש טוען שלא רק לאדם, גם למעיל יש תפקיד. בניגוד לעמדת המשורר שטען שמילים לא אומרות מאום, בא המדרש וטוען שמילים דווקא אומרות הכל. בכוחן להעיף אותנו לשמיים, בכוחן לרסק אותנו חזק אל התהום. עוצמת המילים שאנו אומרים זה לזה גדולה עד כדי כך, שמעילו של הכהן הגדול הוא שומר השער של כפרת העוון של לשון הרע.
הרבה פירושים ניתנו למושג "לשון הרע", בעיקר מכיוון שהמושגים "רע" ו"טוב" נתונים לפרשנות סובייקטיבית. הבגדים הבולטים כל כך של הכוהן הגדול מזכירים לנו, כבר מרחוק, לחשוב היטב לפני שאנחנו מדברים. מי שראה אמש את העימות והתבונן באלה המבקשים בימים אלה את אמוננו (הנוכחים והנפקדים כאחד), יכול היה בקלות להבחין – מי חשב היטב על דבריו, מי דיבר במתינות ובכבוד, מי היה זחוח ויהיר, מי איבד עשתונות ומי התלהם בבוטות, כיצד הם מתייחסים לעצמם ואלינו. לפני שאנו מתיימרים ללבוש בגדי שרד, נשף, עבודה או אהבה, אנחנו לובשים את האחריות שמגיעה אתם. כלפי עצמנו וכלפי הסביבה.
בהקשר זה, מספרים על סוקרטס את הסיפור הבא:
בוקר אחד, אחד מתלמידיו של סוקרטס הגיע אליו בריצה, נושף ומתנשף, ובקול נרעש אמר לו: מורי, אני חייב לספר לך מה שמעתי זה-עתה שאומרים!
עצר אותו סוקרטס ואמר לו: לפני שאתה מספר לי את מה שאתה מרגיש שאתה חייב לספר, אנא אמור לי – האם העברת את סיפורך דרך שלוש המסננות?
למה כוונתך, שאל התלמיד.
המסננת הראשונה היא מסננת הטוב, המשיך סוקרטס. האם מה שאתה רוצה לספר לי שאומרים הוא דבר טוב?
לא ולא! השיב התלמיד. למעשה, זהו דבר איום ונורא!
המסננת השנייה היא מסננת האמת, השיב לו סוקרטס. האם אתה בטוח שהדבר הנורא ששמעת שאומרים, הוא דבר אמת?
התלמיד חשב רגע, וענה: לא, אני לא בטוח במאה אחוז.
המסננת השלישית היא מסננת ההכרח, הוסיף סוקרטס בנחת. האם הכרחי שאדע את הדבר הנורא שלא בטוח שהוא אמת?
התלמיד השפיל ראשו, ומלמל: לא. זה לא הכרחי.
אם כך, פסק סוקרטס, שתוק!
ועל זה יאמרו הציניקנים: נו, באמת. אז אמרתי. אז מה.
תגובות