רגע לפני שבת: פרשת "עקב" – גם אני, גם האחר

לסיפור הבא יש משהו לומר על חשיבות היכולת לתת מענה צרכי-שלי, מבלי להיות עיוור כלפי האחר, ולהיפך: לראות את צרכיו של העומד מולי, מבלי לוותר על צרכי-שלי.

אני מכירה לא מעט אנשים ששולחים בפייסבוק או במייל סיפורים קצרים, והם תמיד סיפורים יפים ומלאי מוסר השכל שמשמחים ראש ולבב. אבל אני מודה שאני הכי מתרגשת כשפעם בכמה זמן, לפעמים לעיתים תכופות ולפעמים פחות, אני מקבלת סיפור קצר כזה במייל מהאיש שאתי כבר למעלה משלושים שנה. טוב, הזמן בכל זאת עושה את שלו, הוא יודע היטב מה אני אוהבת. זה אף פעם לא מגיע בזמן קבוע, ולכן תמיד מהווה הפתעה משמחת. כבר שנים.אחד הסיפורים היותר מיוחדים שקיבלתי ממנו שב ועלה בזיכרוני היום, כשקראתי שוב בפרשת "עקב". אחד הנושאים הבולטים בפרשה הוא חובת הזהירות מיוהרה. בימים שבהם "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", יש להיזהר מגבהות הלב המעוורת עד כי "שכחת את אלוהיך". כל אחד יפרש עבור עצמו מהו בדיוק אותו "אלוהים" שהוא עלול לשכוח בעת גאווה יתרה, עוצמה ויוהרה. בימים שבהם מערכות היחסים בין אדם לחברו מקבלים גוונים שונים בשיח הציבורי והאישי כאחד, נדמה לי שלסיפור הבא יש משהו לומר על חשיבות היכולת לתת מענה צרכי-שלי, מבלי להיות עיוור כלפי האחר, ולהיפך: לראות את צרכיו של העומד מולי, מבלי לוותר על צרכי-שלי.מוגש באהבה לשבת שלום!לפני כמה שנים באחד מימי הקיץ עצרתי ליד גלידריה כדי להתפנק בגביע גלידה. בתור לפנָי עמד ילד כבן שמונה. כשהגיע תורו הוא התאמץ להזדקף על קצות אצבעותיו כדי להציץ במבחר הגלידות וכדי לתקשר עם המוכרת."כמה עולים שני כדורי גלידה בגביע ואפל?" שאל הילד את המוכרת."עשרה שקלים, ילד" היא השיבה לו במהירות.הילד פשפש בכיס מכנסיו והעלה ממעמקי הכיס מספר מטבעות תוך שהוא מונה אותן באיטיות ומנסה לא לשמוט אותן. המוכרת החלה לגלות סימני חוסר סבלנות. בוודאי חשבה על הלקוחות המשתרכים בתור מאחורי הילד, או סתם הייתה חסרת סבלנות מול התלבטויות של ילדים. אתה בדרך כלל מצפה שמוכרי הגלידה יהיו מאומנים לגלות סבלנות לילדים."וכמה עולה כדור גלידה אחד?" המשיך ושאל הילד."שמונה וחצי שקלים" השיבה המוכרת בטון קצת יותר מרוגז וחסר סבלנות. ושוב חזר הילד והחל למנות את המטבעות שהעלה מכיס מכנסיו."אם אקח כדור אחד, אפשר יהיה לערבב שני טעמים?" הוא שאל."כן, אעשה זאת עבורך." ענתה המוכרת במשיכת כתפיים, מנסה לזרזו להחלטה מהר ככל שניתן.הילד זקף ראשו ואמר: "בסדר. תני לי בבקשה כדור גלידה אחד, קצת בטעם פצפוצי שוקולד וקצת בטעם ריבת חלב."היא מלאה את מבוקשו, הגישה לו את הגביע והילד שילם במדויק, במטבעות, את הסכום שנקבה בו – שמונה וחצי שקלים, כאילו וזה מה שהיה בקופת החסכונות שלו. הילד פנה משם, עיניו נוצצות, ובזווית עיני הבחנתי שהוא מתיישב על יד אחד מהשולחנות שבחוץ. אני הזמנתי את גביע הגלידה שלי, משכתי לי כיסא וישבתי ליד אותו השולחן. לא החלפנו מילה אבל התבוננתי בו מזווית העין כשליקק את הגלידה באיטיות ובתאווה. לאחר מספר דקות, כשסיים לאכול את הגלידה ולכרסם את הגביע, הוא שלח יד לכיס, שלף כמה מטבעות, שם אותן על השולחן והלך לדרכו. כשהצצתי במה שהוא הותיר על השולחן, נדהמתי לגלות שהוא השאיר למוכרת שקל וחצי.ההבנה הכתה בי: למרות שבכיסו של הילד היה מלוא הסכום לרכישת מנת הגלידה היקרה יותר שהוא רצה בה, הוא ויתר והתאמץ לעשות את כל התכנונים הוא עשה, כדי שיישאר לו כסף לתשר לאותה מוכרת.שתמיד נקפיד לראות את עצמנו ואת האחר, את האחר ואת עצמנו. זה מה שהופך את העולם לעגול.