רגע לפני שבת: מ"תזריע"-ל"מצורע", מ"ענג" ל"נגע".

צמד פרשות המזכיר את הקלות שבה דברים יכולים להתהפך, ושום הבטחת-נגד לא תמנע את דחיפתו של העומד על ראש הצוק היישר אל תחתית התהום.

פרשנויות שונות ורבות ניתנו לצמד הפרשות "תזריע-מצורע". אחת מהן יוצרת קשר בין "הזרעה" – כלומר, התעברות, סמל לפריון והתגשמות היופי המושלם של ענג, לבין "מצורע" – אותה מחלה המפילה על בעליה גירוש ונידוי – התגשמות ההדרה המלאה של מי שפשה בו נגע. כך, בהינף של שינוי אותיות, הופך הענג – לנגע נורא, שמחירו כאב ונטישה. הרבה סיפורים יכולים להתהדר בצמד הזה. אותה פרשנות מתייחסת לקלות שבה דברים יכולים להתהפך, ושום הבטחת-נגד לא תמנע את דחיפתו של העומד על ראש הצוק היישר אל תחתית התהום. אני אמנם נזכרתי בהגר, אבל לכל מי שחווה אי פעם את הקלות הבלתי נסבלת של המעבר הזה, מוקדש השיר הבא.

מצורעת

…ודקה אחת היתה שם, עת כתונת רכה גלשה מהכתפיים,

חמקה מהאצבעות שתבעו את העקב

אל הרצפה שהמתינה בקרירות מרצפותיה

לתשורות שנשרו ממני כקליפות.

ועוד דקות היו, של פסיעות וזרועות,

של עור חלק ומצטמרר, נטול פגע,

של שפתיים פסוקות ותנועות ירכיים,

של עיניים שואלות –

אם-נא מצאתי חן בעיני אדוני,

שמא תאבה להתענג עוד מאלה?

קמתי מגורשת אל מחוץ למחנה.

עורי הוכתם בכחש אותה השעה

בה השליכני לבור. מים אין בו.

ורק העיניים עוד שואלות –

בי-אדוני, שזיכיתני בנגע המשלח,

מה השמחה אשר זכית לה אתה?