רגע לפני ט"ו בשבט

לו ידעתי לגדל עלי גביע, היה מצבי אחר

הבית שלי מלא פרחים משמחי עין ולב, אבל ברגע שמישהו מתקרב אליהם ההפתעה לא מאחרת לבוא. "פרחים ממשי? באמת??"

באמת. אני מאשימה בזה את העלייה הראשונה. ליתר דיוק, את הרב זאב יעבץ.

בט"ו בשבט של שנת 1890 יצא המורה והסופר הרב זאב יעבץ עם תלמידיו, ובהם סבתה של אמי, מבית הספר בזיכרון יעקבלנטיעה חגיגית. למרות שטקסי נטיעות החלו להתקיים במושבות העלייה הראשונה לפני כן, הטקס הזה, שקבע הרב יעבץ, נחשב למעצב האופי החדש של החג: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים". מאז, במשך שלושה דורות, נשות המשפחה נוטעות שתילים ומגדלות עציצים פורחים לתפארת.

עד הדור שלי. ליתר דיוק, עד אלי.

בכל ט"ו בשבט זה חזר על עצמו. סבתא שלי, שהקפידה להמשיך את מסורת אמה וסבתה, דאגה לחנך אותנו לאור כל מנהגי החג – אלה שיצאו לגלות, אלה שנחגגו בגלות ואלה שהתחדשו אחרי הגלות: ראשית, היו הברכות והשירים. ברכת שנצמח כעץ השדה ושנהיה מלאים כרימונים נהגתה יחד עם כל שירי ט"ו בשבט, שאת כל מילותיהם וכל הניואנסים של המנגינות השונות הנחילה לנו. ומכיוון שהיתה שובבה לא קטנה, היתה שרה איתנו גם את גרסאות הרחוב של כמה מהשירים. שרה, אמרתי? מובילה. "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת" , ולמרות שהיו לה קרובים בראשון לציון, שמרה אמונים למושבת סבתה ושרה – "כשנמות יקברו אותנו ביקבי זכרון יעקב". שיר שכשהגיע זמנה, התברר כמדויק.

שנית, היתה שמה על שולחן מפה לבנה ומציפה אותו בקערות של פירות יבשים – משמשים, תמרים, תאנים, אגוזים מסוגים שונים וצימוקים בצבעים שונים. בגלות הקפידו לאכול את הפירות האלה כדי לזכור את ארץ ישראל, היתה אומרת לנו, ומוסיפה ומספרת שכשהיתה ילדה, אפילו התורכים היו באים למושבה בחג ונהנים מהם.

לבסוף, נהגה להניח בידי שתיל קטן לנטיעה. במרפסת הקטנה של ביתה שברמת גן טיפחה במו ידיה גינה מפוארת, ולא היה לה ספק שגם ידיי תהיינה ירוקות. העובדה שבכל שנה השתיל לא הצליח לשרוד לא ערער את האמון שהיה לה ביכולתי החקלאית הבלתי קיימת בעליל. לעיתים הצפתי אותו, לעיתים ייבשתי אותו, בכל מקרה התוצאה היתה זהה – נבילה למהדרין. רשימת השתילים שהצלחתי לחסל מכובדת מאד – פטוניות, רקפות, נרקיסים, פילדנדרון. אפילו קקטוסים לא הצלחתי לגדל. היא לא הבינה איך נינה של אנשי העלייה הראשונה, קו ישיר מהמסורת החדשה שנולדה בזכרון יעקב, מצליחה שלא לגדל צמחים באופן כל כך יסודי. אם היתה בה אכזבה כלשהי, היא באה על פתרונה כשגילתה שדודי הוא ממש לוחש לפרחים. כל גינה מלבלבת תחת ידיו. נו, אם לא נכדתה, לפחות בחיר לבה.

בעוד יומיים נציין את ט"ו בשבט. החורף הסוער ושלל הצבעים שבצדי הדרכים – פרחי הכלנית, נרקיסים, רקפות ושאר פרחי האביב – מזכירים שעל פי המסורת, זה היום בו החורף והאביב קבעו לעצמם פגישה, קו הגבול בין שיא החורף לראשית האביב. הקטנות כבר מקבלות מהגננות שתילים לנטיעה, סמל להתחדשות הטבע. אשר לי, אתחדש בנוריות משי יפהפיות. ליתר ביטחון.