יארצייט

ההיסטוריה אינה אלא מה שאנו מספרים עליה, וגודל השפעתה עלינו כגודל ההשפעה של הסיפור על תפיסותינו ומעשינו

אנחנו נהנים לומר שאנחנו מכירים את הנארטיב ההיסטורי של העם היהודי בדיוק של אלפי שנים – מה אכלו כשיצאו ממצרים, מה לבשו כשהלכו במדבר, מה בדיוק אמרו זה המרגלים ושומעיהם. ולא, זה ממש לא משנה אם ככה בדיוק קרה, או שמא אחרת, או אולי בכלל לא. ההיסטוריה אינה אלא מה שאנו מספרים עליה, וגודל השפעתה עלינו כגודל ההשפעה של הסיפור על תפיסותינו ומעשינו. ובהיותנו בני אנוש, אחת התכונות המרכזיות והעיקריות שלנו היא היותנו מספרי סיפורים.

וכך קורה, שיש אירועים שאנחנו יודעים לספר את פרטיהם בדיוק של יום. כך אני יכולה לספר בפרטי פרטים על שהתרחש מחר לפני 73 שנה, ב-9 בספטמבר 1940, בתל אביב.

כדרכו של יום בחודש ספטמבר, היה יום חם. באותו אחר הצהריים, אמי בת השש שיחקה בחדרה עם חברה. חלונות החדר היו פתוחים לרווחה. כמה ימים לאחר שהחלה את כתה א', כבר ידעה שהיא אוהבת מאד לקרוא ולכתוב סיפורים, שהיא לא ממש מסתדרת עם חשבון, שהוריה שוב יקחו אותה במהלך השנה לקונצרטים של הפילהרמונית ושאם תהיה תלמידה טובה תתחיל בכתה ב' ללמוד לנגן על פסנתר. היא אפילו ידעה שיש סיכוי מאד טוב שבמהלך השנה יהיה לה סוף סוף אח או אולי אחות. למרות ששמעה על כל מני צרות של עולם המבוגרים שסערו בעולם סביבה, החיים נראו לה יפים.

לפתע, באמצע הקיץ התל אביבי המהביל, החלו הוילונות לרעוד. היא התבוננה בפרפרים שעיטרו אותם והם נדמו לה כרוקדים לכבוד השמש. מה פתאום הם רוקדים עכשיו, חשבה, הרי אין רוח, והחורף עוד רחוק. מלאת תמהון הלכה לשאול את אמה לפשר התופעה.

סבתי שושנה היתה באותה שעה במטבח. בדיוק סיימה להכין קנקן מיץ קר, כנראה לימונדה שעלי נענע מגינת ביתה ריחפו בו. או אולי היה זה מיץ תפוזים, לא לחלוטין ברור. את הקנקן הניחה על מגש עמוס בעוגיות מעשה ידיה ובכוסות גבוהות, לכבוד האורחים שישבו בסלון הבית עם סבי – ארבעה חברי הגנה שדנו עמו בכובד ראש במבצע הולך ומתקרב. חודשים ספורים בלבד אחרי שהשתחרר מבית המעצר בעכו בגין אחזקת נשק בלתי חוקי בסליקים שנמצאו בביתו, הוא היה עייף, כחוש ונחוש מתמיד להמשיך ולהיות חלק מהמאבק נגד הבריטים. נושאת את המגש, שושנה נתקלה באמי תחת משקוף המטבח, זו בדרכה אל האורחים וזו עם שאלות בעיניה. השאלות לא הספיקו להתגשם על שפתיה כשהעולם התמוטט עליהן.

מתוך מחוות הברית בין מוסוליני לבין היטלר, באותו אחר הצהריים מטוסים איטלקיים המטירו פצצות על תושבי תל אביב, זורעות הרס, שרפות ומוות. למעלה ממאה איש נהרגו באותה הפצצה, ביניהם כל מי שהיה באותה עת בבית של סבי, שספג פגיעה ישירה – כולם, לבד מסבתי ואמי. הפרפרים המרקדים, הסקרנות של אמי ומשקוף המטבח הצילו את חייהן. אמי נהגה לספר שהדבר הראשון שהיא זוכרת לאחר שהכל התמוטט עליה, הוא צפרניים אדומות על רקע השמים שלפתע נפערו במקום שבו היתה פעם תקרה: צפרניה של סבתי מנסות לפנות בתנועות נואשות את שברי הלבנים, הטיח והסיד מעל פניה וגופה של ילדתה. רוב פצעי הגוף שלהן נרפאו תוך שנה. פצעי הנפש והאובדן לא נרפאו מעולם.

לפני שש שנים בדיוק, בצום גדליה, אמי נפטרה. לא שצריך יום מסוים כדי לזכור, ובכל זאת, לא בכל שנה התאריכים כל כך סמוכים. אני לא מאלה שהולכים לבית הקברות להתבונן ולדבר אל אבן. במקום זה, אני מספרת את הסיפור שלה, שההפצצה היא רק חלק זעיר ממנו, גם אם אחד המשמעותיים שבו. את כל הסיפורים האלה אנחנו יודעים לספר במשפחה, כולל הצבעים, הקולות, הריחות וטעם הלימונדה שבקנקן. גם אם בסופו של דבר יתברר, שזה היה מיץ תפוזים.