רגע לפני שבת – פרשת וארא: אני דווקא כן מחליטה עליך.

יש לי חדשות בשבילך, ילד. אני כן מחליטה עליך. ועוד איך אני מחליטה. לגמרי וזה לא נתון לויכוח או למשא ומתן או פרשנות. אני ההורה, אתה הילד, ושלא יבלבלו בינינו

אחרי שמנקים את כל הדיבורים, הכתבות, הראיונות וההטפות על המצב הנורא של בני הנוער, ואחרי שמסיימים להאשים את התקשורת, והטכנולוגיה, והפייסבוק, והאלכוהול, וחוסר ההרתעה הענישתית, נשארת השאלה הבסיסית, העיקרית ואולי היחידה שחשובה באמת: איפה ההורים?

ההתחלה של פרשת "וארא" מלאה בפעלים. יש כאן המון עשייה, מחשבתית, רגשית ופרקטית – של אלוהים, שנותן תיאור מפורט של פעליו עם בני ישראל. לא מה הם עשו, אלא מה הוא עשה. וזה מה שהוא אומר-מזכיר, להם ולעצמו:

אני נראיתי. בהתחלה חלקית, לאחר מכן באמת מלאה. אני זה שהקמתי את הברית בינינו, כי זו הסמכות שלי בתור אלוהים. בחלוף הזמן שמעתי את התלונות שלכם, כי גם זה חלק מהתפקיד שלי. שמעתי ונזכרתי באחריות שהברית הזו שלי מחייבת אותי ליטול, לא רק בסמכות. לכן הזכרתי לכם מי אני, והוצאתי והצלתי וגאלתי אתכם מעבדות ולקחתי אתכם אלי והייתי לכם לאלוהים. ואתם ידעתם. ידעתם שזה מי שאני. ואז אביא אתכם לארץ שהבטחתי לתת, ואתם תירשו אותה.

עכשיו תחליפו את הדובר והמקשיב להורים וילדיהם. אני יודעת שיש כאלה שחושבים שפרסומת ה"את לא מחליטה עלי!" חמודה, ויש אפילו שנזכרו בגעגועים בילד החמוד האישי שלהם שכשהיה בערך בגובה דשא כבר הראה סימני רצון עצמאי כשבדק גבולות. אבל זה בדיוק מה שהילד האישי של כל אחד מאתנו עושה. בודק גבולות, מתלונן, מתחצף, יוצא נגד. זה חלק מהתפקיד שלו במשחק הזה, של הורים-ילדים-משפחה. התפקיד שלנו הוא אחר, אבל יותר מדי פעמים אנחנו שוכחים אותו. אז אולי הילד חמוד, אבל הפרסומת ממש לא. בל נתבלבל בין השניים.

"את לא מחליטה עלי!" מחציף ילד כבן ארבע מול הראי וכל מה שבא לי לעשות כשאני רואה את הפרסומת הזאת, אחרי שאני נושמת עמוק ומדכאת דחף קדום ובהחלט בלתי ראוי להדביק אותו לקיר, זה להתייצב מולו בעיניים פקוחות ולהודיע לו: יש לי חדשות בשבילך, ילד. אני כן מחליטה עליך. ועוד איך אני מחליטה. לגמרי וזה לא נתון לויכוח או למשא ומתן. ולא סתם להודיע לו, אלא לעשות זאת בטון חד משמעי ונחרץ שאינו ניתן לשום פרשנות אחרת ושאינו יכול להיות מלווה ב"כן, אבל…". לא מוצא חן בעיניך, ילד מתוק שלי? תצטרך לחכות לפחות עד גיל 18 עד שתוכל לעשות עם זה משהו. מה לעשות, עד אז – אני מחליטה. ואתה, אתה תהיה חייב להקשיב ולהתנהג בהתאם. ככה זה כשאני ההורה ואתה הילד. שכחת שאלה התפקידים שלנו? זו לא אשמתך, זו אשמתי. כי גם אני קצת שכחתי. אז טוב שניזכר בזה יחד. אני אקח את הסמכות והאחריות להחליט עליך – היכן תגדל, היכן תלמד, מה תאכל, מה תלבש. אלו חוגים אני מוכנה שתיקח ואלו לא ואפילו מי החברים שאני מחליטה – כן, אני מחליטה! – שנכון וראוי שתגדל ביניהם. אני זו שמלמדת אותך, בשלל פעלי העשייה שאני משתמשת בהם, מהם הערכים שאנו מתנהגים לפיהם. אתה עוד תמרוד, ועוד תנסה לצאת נגדי, וזה בסדר כי זה חלק מהתהליך, אבל התפקיד שלי הוא לוודא שאתה תמיד תדע. אתה תדע מי ההורים שלך, מה הם מייצגים, מהו טוב ומהו רע בעיניהם, אלו ערכים והתנהגויות הם לא רק הקפידו, אלא התעקשו לנסות ללמד אותך.

לפני כעשור, נתקלתי בפרסומת אחרת לגמרי ששודרה בטלויזיה בניכר. ראו בה נער. קצת ראסטות, קעקוע אחד, כמה שרשראות נוצצות על צוארו וצמידים על ידיו. כזה שברור שהוא לא חנון, חלילה. הנער הישיר מבט אל המצלמה, ואמר בטון כועס: אמא, אבא, אתם זוכרים כמה הייתי מתעצבן בכל פעם שהייתם מנדנדים לי ושואלים לאן אני יוצא, עם מי אני מסתובב, מתי אחזור הביתה? כמה הייתי כועס כשהייתם מפתיעים אותי באמצע בילוי, מתקשרים ואפילו קופצים לראות שהכל בסדר, בודקים כמה בירות ריקות יש סביבי, מחטטים לי בחדר, מסתכלים לי בעיניים, מכריחים אותי לדבר ולוקחים ממני את המפתחות של האוטו? ואני הייתי צועק שאתם לא מבינים אותי, ולא סומכים עלי, ושתעזבו אותי כבר, ובאיזו זכות אתם בכלל עושים דברים כאלה?? וכמה שלא כעסתי, אתם המשכתם להתעקש ולא ויתרתם?? אז רציתי להגיד לכם רק דבר אחד!!…

וכאן הנער היה מתרכך, מחייך ואומר: רציתי להגיד לכם, תודה.

אני אעשה, ואתם תדעו, אומר אלוהים.

ואז נירש את הארץ.

שבת שלום