רגע לפני שבת – פרש צו: אש התמיד

אדם שאין בו אש תמיד שרוקדת בקרבו, מה שנשאר לו הוא רק טעם מר של אפר הזיכרון, של מה שהיה פעם להבה גדולה

והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר; וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה. (ויקרא, ו, ה'-ו' – פרשת צו)

פעם שהודלקה האש במזבח, הריהי אש תמיד. ומהי אש התמיד? אצל כל אחד מאתנו היא יכולה להיות משהו אחר. אמונה. חזון של עשייה. אדם. בית. בכל מקרה, מה שמשאיר אותה יוקדת זו אהבה. אהבה שהיא הלוז הפנימי, היוקד בלבו של כל אדם, אליה ישוב מכל מסע. בין אם זה יקח ימים, ובין אם יקח שנים.

אבל זה דורש עבודה. אומרים חז"ל, "אפילו בשבת, אפילו בטומאה". כי אש התמיד לא יכולה להתקיים במנותק מהזמן והמרחב, ולכן בכל זמן ובכל מרחב יש לוודא שהיא לא נכבית. גם במצב של מנוחה או חופש (שבת), גם במצב של של נתק, צער או כאב נורא (טומאה), גם אז עלינו להמשיך ולכבד אותה מדי בוקר, להזכר בה, לשנן את אורה ולהתחמם לריקודה. כי אדם שאין בו אש תמיד שרוקדת בקרבו, מה שנשאר לו הוא רק טעם מר של אפר הזכרון, של מה שהיה פעם להבה גדולה.

ומה אומרים משוררים על אש התמיד?

האחד שוויתר, מדבר על אפר הזכרון. הוא טוען שעם הזמן, הוא "לומד לחיות עם זה ככה, זה בא והולך…פחות אבל עוד כואב". נו. הייתי מאמינה לו יותר לו אמר לא פחות, האש לא באמת הלכה לשום מקום וזה מאד, מאד כואב.

האחר שהתעקש, טוען שאם יישרף ביתו, כשינוס – "יישא עמו בלבו את האש, אשר לעולם לא תכבה". לו, אני דווקא מאמינה.

שבת שלום!

ליאת