רגע לפני שבת: סיפורים של חורף
מכורבלים בשמיכות, ריח תפוזים קלופים מתערבב עם ריח מרק ביתי חם, עוגיות שמרים ושלל סיפורים. כי מול חלון סוער, ראוי לשבת עם מזון לגוף ולנשמה
בין כל הסערות של כן-או-לא לגייס חרדים, כן-או-לא לברית הזוגיות, כן-או-לא פונדקאות לזוגות חד מיניים בארץ, כן-או-לא לדבר עם יש-או-אין פרטנר, פתאום הופיעה סערה שעצרה הכל. נכון, הסערה הזו כנראה הפתיעה אותנו בעוצמתה. וכן, רבים עדיין תקועים בדרכים, רבים אחרים נרתמים לעזור. בוודאי עוד נשמע ונתמודד עם תוצאות הסופה הבלתי צפויה הזו עוד כמה וכמה ימים. בינתיים, כל השאר נעצר ופתאום הדבר היחיד שכולם רוצים, זה להיות בבית. בחום.
אלה מאיתנו שלא התפתו לרדוף את הלבן-לבן הזה ונשארו בבית, כמונו, אולי יזדהו עם התמונה הבאה: מכורבלים בשמיכות, מלוטפים מהחימום, ריח תפוזים קלופים מתערבב עם הריח הביתי העולה מסיר מרק ביתי חם, עוגיות שמרים טריות וכוסות תה וקפה, הטלויזיה מהבהבת ברקע – ושלל ספרים וסיפורים מקיפים אותנו. כי מול חלון סוער, ראוי לשבת עם מזון לגוף ולנשמה. לאלה הזקוקים לכך, ליקטתי כמה סיפורים קצרים ומעוררי מחשבה וחיוך. שיהיה לכם לשעות של סערה. תרתי משמע.
– איש אחד הביט מחלונו בשלג הרך, שירד כמו נוצות עדינות מעננים לבנים-אופרים, מכסה בעדיות את העצים והקרקע. השמש עצמה נחבאה, אבל אורה הצליח לרכך את צבע השמיים ולהפכם לבהירים ולבנים כמלאכים. לפתע, ראה את אחד משכניו רץ בדרכו אל השוק הסמוך. קרא לו האיש מחלונו, לאן אתה ממהר כל כך? ענה לו שכנו, אני ממהר לשוק לעשות עסקה חשובה. אמר לו האיש, ובשמים הבטת היום? ענה השכן, לא, אין זמני בידי. אמר האיש: ידידי היקר, האמן לי – השוק, העסקה, אפילו המדרכה הזו שעליה אתה ממהר, כל אלה לא יהיו פה בעוד חמישים או מאה שנה. יהיו שווקים אחרים, אנשים אחרים, מדרכות אחרות. אני לא אהיה פה וכנראה גם אתה לא. אז מה יכול להיות חשוב עד מכדי כך, שאין לך זמן לעצור, להביט ולהנות מהשמים המופלאים האלה היום?
– גביר אחד פתח את דלתו ומצא שם שני אנשים. האחד היה רזה וחיוור, השני מלא-גוף וגבוה. חשב הגביר שבאו לבקש נדבות, ועוד בטרם הספיקו לומר מילה, אמר להם: אתה, הנמוך, תקבל ממני נדבה יפה כי ודאי חולני אתה ואין בידך להתפרנס. אולם אתה – ברור שמסוגל אתה לעבוד, ורק העצלות גורמת לך לקבץ נדבות. לך ולשכמותך לא אתן את ידי. צא והרווח את לחמך! ובכך, סגר בפניהם את דלתו. למחרת התברר לו, שהאנשים שהתדפקו על דלתו היו שניים ממכובדי הקהילה, בעלי אמצעים שביקשו להציע לו להצטרף ולסייע להם בתרומותיהם למען נזקקים. רץ הגביר ומצא את בעל הגוף. אנא, מכובדי, סלח לי, אמר לו הגביר. על מה עלי לסלוח לך? שאל האיש. ענה לו, על שהעלבתי אותך כל כך. ענה לו האיש, לא אותי העלבת, אתה טועה. התבלבל הגביר, אבל אותך העלבתי כשטעיתי בך ואמרתי מה שאמרתי. ענה האיש: לא, עכשיו אתה טועה. לא אותי העלבת. העלבת את האדם הפשוט שחשבת שעומד לפניך. ומאחר ולא אותי העלבת, לא אוכל לסלוח לך. אם כך, מה עלי לעשות? שאל הגביר. ענה לו האיש: לך ובקש סליחה מהאנשים הפשוטים כולם.
והסיפור האחרון, המוכר מכולם – יש המכירים אותו כ"מרק כפתור", אני מכירה אותו כסיפור על "מרק אבן". כך או כך, הוא כנראה הסיפור המתאים ביותר לימים קרים אלה, שבהם החימום האמיתי נמצא בין אנשים:
נווד אחד הגיע בליל חורף מושלג לכפר קטן. הלילה היה קר מאד, הרוח נשבה וכל תושבי הכפר היו ספונים בבתיהם. נקש הנווד על דלתות הבתים, ביקש מחסה, אולי צלחת מרק חם, אולם אנשי הכפר סרבו לפתוח את בתיהם, אטמו את ליבם והשאירו אותו בחוץ, בקור. התיישב הנווד בככר הכפר, הוריד את תרמילו מכתפו והחל להוציא ממנו זרדים, גפרורים, סיר וכף. הנווד עשה מדורה קטנה מהזרדים, נטל חופן שלג ושם בסיר ואת הסיר שם על האש. אז הוציא מתרמילו אבן גדולה, הטיל אותה אל תוך הסיר, והחל לערבב עם הכף. מפעם לפעם הרים את הכף אל שפתיו, טעם, מצמץ ומלמל: עוד לא.
אנשי הכפר, שכמובן עמדו בחלונותיהם והציצו בו בסרנות, לא הבינו את מעשיו. אשה אחת לא יכלה להתאפק, יצאה אל הקור ושאלה: מה אתה עושה? אני? ענה הנווד, אני מכין מרק אבן. מרק אבן? התפלאה האשה, מעולם לא שמעתי על מרק כזה! הוא טעים? אכן כן, המרק הטוב בעולם! ענה הנווד. אם כי…חבל…מדוע חבל? שאלה האשה. טוב, ענה הנווד, אילו היה לי בצל גדול, היה המרק עוד יותר טעים. רצה האשה והביאה לו בצל. איש נוסף, שסקרנותו גברה עליו, יצא אף הוא והצטרף אליהם. מה אתם עושים? שאל. אנחנו מיכינם מרק אבן! צהלה האשה, המרק הטעים ביותר בעולם! באמת? שאל האיש, ושניהם ראו איך הנווד שוב טועם מהמרק וממלמל. באמת, ענה הנווד, אבל…מה אבל? שאל האיש. המרק כמעט כבר מוכן, ענה הנווד, חסר רק קצת גזר…והאיש רץ והביא גזר. כך, לאט לאט, החלו להתאסף אנשי הכפר, מצפים לטעום את מרק האבן, המרק הטעים ביותר בעולם. מבלי להבחין בכך, כל אחד מהם הוסיף משהו משל עצמו למרק: זה הביא קישוא, ההוא הביא תפוח אדמה, השלישית הביאה תבלינים ואחד אף הגדיל והביא נתח בשר….עד שלפתע טעם הנווד מהמרק, עיניו אורו והוא הכריז: המרק מוכן!
אז עמד הנווד וחילק מהמרק לכל אנשי הכפר, וכולם טעמו והודו שזה אכן המרק הטוב ביותר בעולם כולו.
והנווד? הוא התארח באותו לילה אצל האשה שהעניקה למרק בצל, ולמחרת אצל האיש שנתן לו גזר, וכך בכל ערב עד שהגיעה שעתו לנדוד שוב, לכפר אחר, וללמד גם את אנשיו את סודו של המרק הכי טעים בעולם.
שיהיו לנו שבתות חמימות ומלאות מרקים טעימים…
תגובות