רגע לפני שבת: כלניות
כל כך הרבה עבודה הפריחה אותם. ידינו ווידאו שיצמחו בקרקע עשירה, הגמאנו אותם מים חיים, דאגנו וטיפחנו במשך שנים, ימים ולילות ללא שינה. והנה, ממש מול עינינו, הם פורחים
השבוע, מול שלל הכלניות הכי יפות שראיתי אי פעם, ההתרגשות חנקה את הגרון והדמיעה את העיניים.
כל כך הרבה עבודה הפריחה אותם. ידינו ווידאו שיצמחו בקרקע עשירה, הגמאנו אותם מים חיים, דאגנו וטיפחנו במשך שנים, ימים ולילות ללא שינה.
צעד ראשון. שיניים שבקעו. שלום כתה א', חוגים, בחינות בגרות. אהבות ראשונות. אתגרים וסימני דרך. שיחות, טפיחה על שכם. נשיקות וברכות להצלחה. גאווה למראה המדים.
אלה החיילים שלנו.
גם עכשיו, כשהם בידי המפקדים שלהם, אנחנו יודעים שהם בידיים טובות. חלק מהם הכרנו, כמו המפקד הדתי, שבפאות מתנפנפות מלמד את חייליו את המשמעות, ההיסטוריה והמורשת של כל קפל אדמה בו צעדו; והמפקד, שבמקום להיות עם אשתו בלידת בנו הבכור, בחר להישאר עם חייליו במסע הקשה והמאתגר אל הכומתה.
והנה, ממש מול עינינו, הם פורחים.
המשא הכבד לא שבר את גבם, השלפוחיות הכואבות לא הפסיקו את צעדיהם, העיניים הטרוטות לא הורידו את החיוך.
אלה החיילים שלנו.
וברגעים האלה, כשאנחנו מתבוננים בהם מקבלים בגאווה את הכומתה האדומה, אין מקום לציניות.
שמים בצד את כל המחלוקות. משתיקים לכמה רגעים את כל הלבטים, התהיות, הויכוחים, הצדק והצדקנות והפוליטיקה.
לא שואלים כרגע למה בכלל, ובשביל מה, לא חושבים על מה יהיה ואם נכון ומה קורה בצד האחר. בשביל כל אלה, עוד יהיו מספיק רגעים אחרים.
אבל לא ברגעים האלה.
ברגעים האלה, מותר להצהיר את ההצהרות הכי נדושות, לומר את כל הקלישאות, ליהנות מהשתייכות לסמלים ולמיתוסים.
מתבוננים רק בצד שלנו.
זוכרים שקודם כל ולפני הכול, זה הצד שלנו.
מתמלאים לכמה רגעים בגאווה,
מרימים ראש אל מול הדגל,
ונזכרים שיש לכך גם הרבה מאד סיבות טובות.
לא מתביישים למחות דמעה.
ורק מבקשים שדרכם תמיד תהיה בטוחה.
אלה החיילים שלנו.
הם מקדישים לנו, לכולנו, ימים, לילות, שנים.
בימים אלה, זה לא טריוויאלי. זה אפילו לא הכי נפוץ.
הם ראויים לכך שלכמה רגעים, נעצור הכול וננסה אנחנו להיות ראויים להם.
מי שיקדיש עשרים דקות לצפייה בסרטון שלהם, ימצא שם גם את הכלנית הפרטית שלי.
שתמיד ישוב הביתה בשלום ובחיוך.
https://drive.google.com/folderview?id=0B8MhgwVAvAy5dW4zTTdtQ1RDem8&usp=sharing
תגובות