רגע לפני שבת – חלק ג': בשבחי הצחוק

משהו פנימי, ראשוני, כנראה נטוע בכל אחד מאתנו אם רק נרצה לגלות ולהבין: הקשר המדהים, הבלתי ניתן להחלפה, שבין אהבה, אינטימיות, שמחה גדולה – ואושר צרוף

על פסוק אחד מפרשת תולדות

זה לא צחוק רגיל. זה צחוק מהסוג שכל אחד בעולם משתוקק לו, אבל רק מעטים זכו בו.

הייתי אולי בת שלוש עשרה כשספר ורוד כמו מסטיק בזוקה נחת בחיקי. אני לא זוכרת הרבה מתוכו, רק שהיה שם זוג צעיר שנאבק על אהבתו ועל חירותו כנגד כל הסיכויים. אני זוכרת שהיו שם הרבה מאד מאבקים, ייאוש, רוע, כאב וחוסר הבנה. אני גם זוכרת שהבנתי ש"סיפורו של רחוב ביל", של ג'יימס בולדווין, הוא ספר מעולה שמתאר מציאות שהיתה רחוקה ממני כמו שפסל החירות רחוק מהרצליה. אבל בתוך כל הקושי הזה, שנעטף דווקא בצבע שנחשב כל כך אופטימי, אני זוכרת סצנה אחת בעיקר. היא השאירה עלי רושם כל כך עז, שאני יודעת כמעט-לצטט את הרעיון המרכזי שלה עד היום.

בסצנה הזאת, הנער והנערה מתעלסים. היא מתארת כיצד – "היינו מתעלסים וצוחקים, צוחקים ומתעלסים. צוחקים משום שאנחנו מתעלסים, מתעלסים משום שאנחנו צוחקים. כי ההתעלסות והצחוק מגיעים מאותו המקום". משהו כזה.

למרות שבגיל שלוש עשרה לא היה לי מושג איך מרגישים כשמתעלסים, משהו בתוכי הבין לגמרי את הסצנה הזאת. משהו פנימי, ראשוני, שכנראה נטוע בכל אחד מאתנו אם רק נרצה לגלות ולהבין זאת: הקשר המדהים, הבלתי ניתן להחלפה, שבין אהבה, אינטימיות, שמחה גדולה – ואושר צרוף.

אבימלך מלך גרר רואה את יצחק "מצחק את רבקה", ומיד מבין שהם רימו אותו. רבקה אינה אחותו של יצחק, היא אשתו, כי צחוק כזה קיים רק בין בני זוג שהאינטימיות ביניהם מלאה, סוחפת, חושנית; כזו שנובעת מאותו לוז פנימי לוהט שכתבתי עליו בשבוע שעבר ("בשבחי העילפון").רק גבר ואשה הקשורים זה בזה בכבלי ברזל של רגש טוטאלי יכולים לצחוק כך, לצחוק כי הם אוהבים, לאהוב כי הם צוחקים.

כשיצחק ורבקה מצחקים, הם אוהבים. בתוך האהבה הזו שלהם, הם טוטאליים. באותם רגעים, יצחק ורבקה כל כך בתוך האהבה שלהם, שהם לא רואים אף אחד אחר בעולם. רק שניהם קיימים. שום מלך מאיים לא זכור להם, הם שוכחים שהם בטריטוריה זרה, העובדה שפלישתים נמצאים בחוץ נשכחת מהם לגמרי. הם שקועים זה בזו וכל שאר העולם נמחק. טוטאליות מוחלטת.

עוד יהיה להם זמן לחזור אל המציאות. אל ויכוחים, אי הבנות, אפילו רמיה וכעסים. אבל הצחוק הזה, הוא יישאר חקוק על מצחם, חתום במקרא לנצח, לאות ולמופת לכולנו. כך צריכה להיראות אינטימיות בין שני אוהבים. צוחקת.

רגע לפני שבת – חלק ד' (ואחרון בנושא): בשבחי הבכי – בשבוע הבא….