רגע לפני שבת: חג ספרים שמח

שמאז ימי נעוריה של סבתי בתל אביב ועד היום, ימי יריד הספר, שהפכו במהרה ל"שבוע הספר", שהפך לאחר מכן ל"חודש הספר" ועכשיו מככב כל השנה, זורמים אצלנו בעורקים

זה התחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשברכה פלאי – אשה מופלאה כשמה – הציבה דוכן מול הספריה שלה בשדרות רוטשילד בתל אביב ומכרה בו ספרות עברית בהנחה, כשמעליו שלט "חג הספר העברי". רשמית, היא עשתה זאת לבקשת גדוד מגיני השפה – קבוצה ששמה לעצמה למטרה להגן בכל כוחה על מנהיגותה של השפה העברית בארץ ישראל. סבתא שלי היתה מכנה אותם "שייגעצים". הם היו זורקים ביצים על מי שלא דיבר עברית, פצצות צבע על זוגות נאהבים שהתחבקו בשפה זרה, ועוד כהנה וכהנה. ומכיוון שסבתא שלי מאד אהבה שייגעצים, היא הצטרפה אליהם בשמחה ואהבה לספר כיצד יום אחד טיילה ברחוב ונתקלה בביאליק, שצעד להנאתו עם מכר כלשהו. הם דיברו רוסית, והיא נעמדה מולו ובלי שום היסוס או גבולות נזפה בו בקול, לעיניהם הנדהמות של העוברים ושבים. "אז מה אם הוא ביאליק," נהגה לומר לי בטון רוטן, "דווקא בגלל זה, שיידע לו. סדר צריך להיות פה. שידבר כמו בן אדם!" ומכיוון שסדר צריך להיות פה, ומכיוון שברכה פלאי היתה קרובת משפחה רחוקה, ומכיוון שתרבות – בעיקר מוסיקה וספרות – זה המרכיב שממנו עשוי סדר, הרי שמאז ימי נעוריה של סבתי בתל אביב ועד היום, ימי יריד הספר, שהפכו במהרה ל"שבוע הספר", שהפך לאחר מכן ל"חודש הספר" ועכשיו מככב כל השנה, זורמים אצלנו בעורקים. ברצינות. אנחנו לא יכולים בלי זה. רק אומרים לנו "שבוע הספר", וכבר אנחנו מתייצבים. התנייה פבלובית ממש.

כל השנה הייתי מחכה לשבוע הזה, שהיה השבוע שבו גם היו יוצאים המון ספרים חדשים ומלהיבים וגם אפשר היה לרכוש אותם בהנחה משמעותית, שווה לכל כיס. הייתי אוספת לירה ללירה, מתכננת רשימת קניות מסודרת, מקבלת המלצות. לא שהספרים היו חסרים כל השנה, האמת היא שהיו תמיד בכמויות גדולות מכפי שיכולנו להכיל, אבל ההתרגשות של השבוע הזה היתה מיוחדת. הייתי קובעת עם חברות ומטיילת בין הדוכנים. ממששת את הסחורה כמו היתה פירות טריים למאכל, מדפדפת, קוראת בכריכה האחורית, מחליפה כמה מילים עם המוכר או הסופר, ולאחר שיקול דעת זהיר ומלא חישובים כאלה או אחרים, קונה. הכיכר – אז עוד קראו לה מלכי ישראל – היתה עמוסה דוכנים מלאי ספרים קורצים יותר ופחות, ואני תמיד חזרתי הביתה עמוסה ספרים לפי משקל. הייתי נוטלת קערה קטנה של בייגלע – אז קראנו להם "מקלות מלוחים" – וכמה קוביות שוקולד (שילוב מנצח), מתיישבת באיזו פינה שקטה בבית, ומתחילה לקרוא.

אם התמזל מזלי, הייתי מצליחה להגיע לככר לפחות פעמיים במהלך השבוע. כשהייתי מגיעה ביום האחרון, הייתי ממתינה ומביטה בפירוק הדוכנים. למרות הצביטה הקלה על כך שהחגיגה נגמרה, כבר הייתי מתמלאה ציפייה לשנה הבאה.

כמו דברים רבים אחרים, גם "שבוע הספר" עבר שינויים לא קטנים. חלקם טובים, חלקם לא. ההתנייה הפבלובית שלנו לרכישת ספרים, בלי קשר לזמן בשנה, נשארה. ורק דבר אחד ברור לי: "ארבע במאה" לא היה עובר אצל פלאי. מקסימום ההנחה שהיא עשתה היה 25%. היה לה כבוד לערכו של ספר. אחרי הכל, זה מרכיב חיוני שממנו עשויה תרבות. תרבות קובעת סדר, וסדר צריך להיות פה.

שיהיה חג ספרים שמח.