רגע לפני שבת: ארבעה דברים שמצחיקים אותי
כמה יוהרה מתנשאת יש מאחורי הצהרות שונות שאנחנו משמיעים, בעיקר כאלה העוסקים בתלות של אחרים בנו
אנשים שמסתתרים מאחורי הפאתוס של הצהרות, סיסמאות וקלישאות ובטוחים שזו דאגה אנושית, רגישות כנה, אפילו רומנטית. למשל – "אין לה/לו איש מלבדי! אין לי חוץ ממך כלום!" אוי ואבוי. זה לא נשמע כמו אהבה, זה נשמע כמו תלות מתנשאת. אני מקווה שהחיים שלי ושל אהובי עשירים ומלאים הרבה יותר מזה.
בטיחות מעושה, כגון: "תפתחי בבקשה את הבגאז'" בכניסה לחניון. מה הם חושבים שאני מחביאה שם? ואם אני מחביאה, הם חושבים שהם ימצאו? "יש לך נשק?" כן, בטח. הבאתי אתי עוזי מקוצר. רוצה לראות? לחלוץ נעליים בשדה תעופה. אם אנחנו כבר מתפשטים, למה לעצור בנעליים. טופס כניסה למדינה ששואל אם יש לי כוונות טרוריסטיות. או, על זה רציתי לדבר. ככה בדיוק תתפסו את בן לאדן.
"חייבים להיפגש פעם, בטח, בקרוב. נדבר ונקבע." השבוע הגיעה אלי להתייעצות מקצועית בחורה חמודה מאד. ברגע שהיא נכנסה בדלת, פערתי זוג עיניים: הדמיון לא הותיר ספק, היא חייבת להיות בתו של מ', בחור אחד שהכרתי מזמן. "איך שאת דומה לאבא שלך…" פלטתי, ואחרי שהיא התאוששה מההלם, בירור קצרצר העלה שאכן. התעדכנתי בכל מה שקרה עם מ' בשלושים השנים האחרונות, ובהיותנו בעיצומו של המאה העשרים ואחת, היא מייד שלפה את הנייד שלה ומצאתי את עצמי צוחקת ומעלה זיכרונות נעורים קצרים עם מ' בכבודו ובעצמו. למרות שהשיחה הסתיימה ב"חייבים להיפגש פעם, בטח, בקרוב, נדבר ונקבע", שיחת הסלולרי הקצרצרה הזאת ממש הספיקה לי. כמעט ואין מקרים שבהם אני באמת מעוניינת לפגוש, הלכה למעשה, את העבר. בגלל זה קוראים לזה "עבר".
"זה לא יקרה." נזכרתי במשפט הזה לפני יומיים, כששמעתי את חזונו של שי אגסי ורצונו לשנות את עתיד העולם. כך אמרו לפני תשעים ותשע שנים לאחים רייט, כשהם בצעו את הטיסה הראשונה שלהם. היא נמשכה 12 שניות, למרחק של 39 מטר ובגובה של שלושה מטרים. תוך ששים ושש שנים, האדם נחת על הירח. אפשר להאמין או לא להאמין למה שאגסי מספר, אבל את המשפט הזה אנו נוהגים לומר לכל החולמים הגרנדיוזיים שבינינו, שחולמים ועושים כדי שהעתיד יהיה טוב יותר. איזה מזל שהמוצלחים שבהם לא מקשיבים לנו. בגלל זה קוראים לזה "העתיד".
שבת שלום,
ליאת
תגובות