רגע לפני יום כיפור: טעם הזכרון

את הדברים שאני אוהבת במיוחד, אני אוהבת לקבל במנות גדושות. יש כאלה בכל אחת מאותיות הא-ב, ובמיוחד באות א': אהבה, אחווה, אמנויות, אוכל. לאו דווקא בסדר הזה

אפתח בהצהרה: אני לא מתכוונת להצטרף לחפירה הבלתי נלאית שעוסקת בזכרונות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. גם לא לכל זכרון אחר הקשור בכך-וכך שנים ל..כלשהו. במקום זה, הצום הממשמש ובא הוא הזדמנות מצוינת לעסוק באחד הנושאים האהובים עלי: אוכל.

את הדברים שאני אוהבת במיוחד, אני אוהבת לקבל במנות גדושות. יש כאלה בכל אחת מאותיות הא-ב, ובמיוחד באות א': אהבה, אחווה, אמנויות, אוכל. לאו דווקא בסדר הזה.

אוכל הוא אחד המפגשים הראשונים שלנו עם העולם שסביבנו. מילים אינספור כבר נכתבו על תפקידו התרבותי, על מגוון טעמיו וצבעיו, על טיבו העדתי והמסורתי. לכל אחד מאתנו יש זכרונות היוצרים קשר הדוק בינו לבין אנשי חייו, זכרונות שיש להם טעם מדויק ומובהק ששום אדם אחר אינו יודע ליצור. והיפה מכל הוא, שאלה בדרך כלל מאכלים פשוטים למדי, לא איזה גורמה או הברקה קולינרית שדורשת יצירתיות מפליגה של איזה מאסטר שף מזדמן, אלא אוכל בסיסי של סבים, הורים ואחרים שלא לחינם קיבלו את השם "מאכלים ביתיים". הטעם שלהם מחזיר ניחוחות ילדות ובית. כך, למשל, סבתא שושנה שלי הכינה מרק עגבניות שאף אחד אחר לא יודע להכין. חלקלק, לא יותר מדי סמיך ואדום כמו אף של ליצן, המרק שלה היה כמו עגבניה מתוקה נוטפת מיץ שהחדירו בה קש לשתיה. לפחות פעמיים בשבוע, הייתי חוזרת מהגמנסיה והמרק הזה היה מחכה לי. הייתי שופכת לתוכו מלוא החופן שקדי מרק זהובים, ומתענגת. עד היום, כשאני רואה עגבניה, אני חושבת על סבתא שושנה.

סבתא ליובה – כן, עם י'. ככה היא התעקשה. תנסו אתם להתווכח אתה, מעשה שבעלי ניסיון ידעו היטב לא להעז לעשות, ושיהיה לכם בהצלחה – היתה אלופת הקציצות. חמות, עסיסיות ונמוחות בפה, הייתי טורפת אותן היישר מהמחבת במטבחה. אין לי מושג מה היה בהן, כי היא הקפידה שלא להעביר מתכונים לאף אחד מאתנו כדי שנמשיך לבוא לאכול רק אצלה, אבל למרות ניסיונותי הנואשים לשחזר אותן, זה בלתי אפשרי. בכל פעם שאפשר, אני משתדלת לפחות לטעום קציצות שונות, בחיפוש מתגעגע לטעם ההוא, האופייני לה כל כך, ושכבר אין בנמצא.

כך גם מעולם לא הצלחתי להכין חביתה כמו שחמותי היתה מכינה. היא היתה בשלנית בחסד עליון, מומחית לאוכל יהודי שהיה טעים כל כך ששום "מסעדת אוכל יהודי" לא יכולה לשחזר ושום תאטרון יידישאי לא יכול לתאר – צימעס וטשולנט ופלושקי וכל שאר השמות הפולניים המשמחים מאד את לבם הכמה של הרעבים. אבל הילדים שלי הכי התלהבו דווקא מהחביתה. היא ניסתה להראות לי מה הקסם המיוחד שהיא עושה לביצה המטוגנת הזאת אבל כמובן שלא מצאתי שם שום דבר שונה ממה שאני רגילה לעשות. לא יעזור דבר, ילדיי טוענים בתוקף עד היום שאין ולא תהיה כמו החביתה שלה. אני מתגעגעת לשאר מאכליה.

אמי היתה אלופת הבוץ. היא לא הספיקה להכיר את הפרסומת של "הוט-ווטר-סמול-גלס", ולו הכירה היתה מגחכת, כי היא הכינה בעקשנות קפה שחור של אשכנזים. הוא לא היה קפה, אלא ממש בוץ, ששכבה נדיבה של גרגרים בקרקעיתו וחלב הופך אותו למעורר גיחוך בקרב כל מי שאוהב קפה שחור: מי שלא שמע את התגובה של המרוקאים כשהיא התעקשה להוסיף חלב לקפה שהגישו לה בלב מרקש, לא שמע צחוק מימיו. זה היה הטעם שאיפיין אותה, ושימותו המלגלגים הקנאים. או עדיף, שיחיו וימשיכו לקנא.

גם לדור שלנו לא חסר. אחותי מכינה רוטב פסטו שגורם לאיטלקים לעמוד בתור, ורוני גיסי מכין עוגיות בראוניז שגורמים לנו לרדוף אחרי הפירורים ולא לפספס אף גרגר מתוק. דודי מכין צ'יפס שגורם לכל התוספות בכל המסעדות להרכין ראש בבושה, ואני אלופת השניצלים. דקיקים, פריכים ורצוי עם מלח ולימון. כאלה שמשמיעים קולות פצפוץ כשאוכלים אותם, וכשהם טריים אנחנו מחסלים בקלות חצי לול. זה הדבר היחיד שבר מבקש בכל פעם שהוא חוזר מהצבא, עם קולה קרה מלאה קרח. זה מה שעושה לו טעם של בית.

לירי רק בת שנה וחצי, אבל כשהיא מגיעה אלי היא קודם כל ניגשת למקרר, מסמנת לי בידיה הקטנות וקוראת לי "תתה, בואי", וכשאני באה היא מבקשת "פת-כי" ב-פ' ו-כ דגושות ומצחיקות, ומסתערת על עוגת פירות או שוקולד עשירות שעומדות ומחכות לה. אולי זה מה שיתקבע ויהיה הטעם שלי בפה שלה.

צום יום הכיפורים הוא הזדמנות לעשות "התחל מחדש" על כל מה שהצטבר במשך השנה ולהתחיל שוב ממקום של געגוע נעים, בציפייה לטעמים מוכרים ואהובים ולטעמים חדשים ומופלאים.

כי זכרון קשור לכל החושים, והטעם הוא אחד המשמחים שבהם.

שיהיה צום קל ושנה טעימה אחריו.